ח"כ שלי יחימוביץ' מוציאה את הכביסה המלוכלכת: השמאל לא נכשל בבחירות בגלל הערבים ש"נוהרים באוטובוסים", אלא בגלל היסטוריה של ניכור והתנשאות כלפי מגזרים שלמים • "הרבה אנשים הרגישו שגרבוז מבטא תחושה עמוקה שקיימת במחנה שלנו" • "גם אנחנו מצביעים אמוציונלית, גם אנחנו מצביעים שבטית וזהותית, וגם אנחנו מצביעים למי שפחות מאיים עלינו"

זה לא הקמפיין של ביבי זו ההתנשאות של השמאל. יחימוביץ'. צילום: פלאש90 יעל פרוש

מי שראה את הסרט "הרצוג" עלול לחשוב שההפסד של המחנה הציוני נובע בעיקר מהבליץ התקשורתי שביצע נתניהו בימים האחרונים לבחירות. גייסות של פרשנים ועיתונאים מרימים על נס את קמפיין "הערבים נוהרים" כאחד הגורמים המכריעים שהובילו למפלת השמאל. הרצוג אמר זאת במפורש בסרט החושפני של ענת גורן, שראוי היה לכנותו: "ההתמוטטות".

מעניין אפוא לשמוע שדווקא בתוך מחנה השמאל ישנם קולות שמוכנים לרדת מהעץ ולהודות שהכשל בבחירות הוא הרבה יותר עמוק, וקשור להיסטוריית הניכור של מפלגת העבודה מחלקים רבים בחברה הישראלית.

בסוף השבוע שעבר הגיעה ח"כ שלי יחימוביץ' לכנס שהתקיים ב'יד טבנקין' ברמת אפעל לדיון שכותרתו הייתה: "סדר יום חדש בשמאל", שבתרגום לישראלית פירושו: 'מדוע השמאל מובס בבחירות שוב ושוב?'. אל הכנס הגיעו פעילי שמאל ותיקים ממרצ ומפלגת העבודה. פני האנשים היו חמורי סבר ומודאגים משהו. קשה להפסיד בבחירות. קשה עוד יותר להפסיד כמה פעמים ברציפות.

הצבע השולט בכנס היה שיער כסוף ולבן. צעירים כמעט ולא נראו שם ומארגני הכנס הרגישו בדבר. ד"ר אביגיל פז-ישעיהו מ'יד טבנקין' אמרה בחצי התנצלות כי הזמנות נשלחו "לקהל רב מאוד של צעירים מתנועות הבוגרים ואני מביטה בקהל אבל הם לא הגיעו". לדעתה מדובר בתופעה שראוי לדון בה: "למה אנחנו לא מצליחים להתחבר? השאלה שמעניינת אותנו היא איך השמאל מתחבר לשטח כדי לחזור ולעשות את מה שהוא צריך לעשות".

יחימוביץ': תמיד יבוא הגרבוז התורן

נזק לשמאל, מתנה לימין. גרבוז. פלאש90 משה שי

כדי לענות על השאלה הזו הוזמנו כאמור חברת הכנסת יחימוביץ', אבי דבוש, בכיר ב'שתי"ל' ומספר 8 ברשימת מרצ ומנכ"ל גבעת חביבה, גם הוא חבר מרצ, יניב שגיא.

יחימוביץ' נגעה בנקודות הכואבות וגם הפריכה לא מעט מהתירוצים שמסתובבים במחנה הציוני בעקבות ההפסד. ראשית היא קטלה את תרבות חשבון הנפש של השמאל: "יש לנו נטייה להיות מאוד קצרי רוח בכל מה שנוגע לחשבון נפש", אמרה יחימוביץ', "אנחנו עושים שתי דקות חשבון נפש ואז נמאס לנו, ואנחנו חוזרים להיות תוקפניים וכועסים על עצמנו שבכלל העזנו להטיל ספק בצדקת דרכנו". התהליך הזה חזר על עצמו בבחירות האחרונות. "הייתה התפרצות זעומה וסמלית של הכאה על חטא בעקבות 'הגרבוזיידה' ומיד זקפנו את ראשנו בגאווה שאין לה שום סיבה וחזרנו לרטוריקה הישנה".

לדבריה, מאז ומתמיד היתה למפלגת העבודה בעיה עם היחס למזרחים. "כשהייתי עיתונאית, כל פעם שעסקתי בזה (באפליית מזרחים, י"פ) חטפתי על הראש ובגדול, ממש חטפתי על הראש". אך לדבריה זה לא יעזור: "נגזר עלינו לנהל את השיחה הזאת ואם לא, מישהו ינהל את הדיון הזה בשבילנו. זהו אחד החרישים העמוקים שאנחנו צריכים לעשות ולא די באותה בקשת סליחה סימבולית שאהוד ברק ביקש בשעתו".

בשלב הזה בקשה יחימוביץ' לטפל בסוגיית גרבוז: "תמיד יבוא הגרבוז שלנו" אמרה, והוסיפה כי למרות שמבחינה טכנית גרבוז איננו איש מפלגת העבודה אלא מרצ, נזקו לא ישוער: "תמיד יבוא הגאון התורן. בין אם זה דודו טופז או גיגי פרס (האח של שמעון פרס, י"פ) שדיבר על 'הפלנגות של עמיר פרץ' שהשתלטו על מפלגת העבודה, או תיקי דיין שקראה למצביעי הליכוד אספסוף. קצרה היריעה".

יחימוביץ' חשפה כי בנושא הזה יש השתקה שיטתית במפלגת העבודה, דבר שחוותה בעצמה במהלך מערכת הבחירות של 1999, כאשר כעיתונאית עסקה בדבריה של תיקי דיין אודות ה"אספסוף" בימין: "זה היה בימים כשאהוד ברק היה מלך ישראל והמושיע. אני הייתי העורכת והמגישה של 'הכול דיבורים' שמעתי את זה ביומן הבוקר בחטף, אף אחד לא התייחס לזה. כמעט עשיתי תאונה. באותו יום הקדשתי תכנית שלמה לנושא. אחר כך חטפתי הרבה ביקורת על זה שאני מסכנת את סיכוייו של ברק".

"גרבוז", המשיכה יחימוביץ', "הוא לא איש מפלגת העבודה, ההפגנה לא הייתה הפגנה של מפלגת העבודה, אבל הרבה אנשים בחברה הישראלית הרגישו שגרבוז מבטא תחושה עמוקה שקיימת במחנה שלנו. ואתם יודעים מה? הם פשוט צודקים. הם צודקים".

"הנטייה ליחס לימין הצבעה אמוציונלית, לא רציונלית, הזויה, מלווה בקמעות ופרימיטיבית היא לא נכונה", אמרה יחימוביץ'. "גם אנחנו מצביעים אמוציונלית. גם אנחנו מצביעים שבטית וזהותית, וגם אנחנו מצביעים למי שפחות מאיים עלינו ולמי שיותר דומה לנו. ההצבעה הלא רציונלית הזו נמצאת גם במחנה שלנו ואפילו יותר חזק. כי מזרחים מצביעים גם לאשכנזים וגם למזרחים ואשכנזים מצביעים רק לאשכנזים". לדבריה זה אחד מגורמי הכשל של הבחירות האחרונות: "אנחנו יוצרים קמפיין מאוד שבטי, מאוד זהותי. הקמפיין האחרון הביא את כל השבט, בהמוניו. וגרר אפילו מצביעי לפיד", אבל האסטרטגיה הזו גרמה לתגובת נגד: "הקמפיין היה כל-כך מוצלח וכל-כך שבטי עד שהוא גרם לצד השני 'להתקפד' בתוך עצמו, לגונן על עצמו ולצאת למערכה בחזרה".

לדבריה, מדובר בעניין עמוק יותר מדבריו של נתניהו על המצביעים הערביים: "זה אולי נתן פיניש מכוער לעניין, אבל זו לא הסיבה. בסוף הייתה כאן 'התקפדות זהותית' מול 'התקפדות זהותית'".

בעד שת"פ עם החרדים

יחימוביץ' הצהירה על כוונתה לשתף פעולה בתחומים חברתיים וכלכליים עם חלק מחברי הממשלה, בעיקר החרדים. בכוונתה לתמוך בהעלאת קצבאות הילדים, לסייע לליצמן בהעברת חוקים לטובת ביטוח סיעוד ממלכתי וטיפולי שיניים בחינם לכל. לדבריה, יש לה בממשלת נתניהו יותר "שותפים טבעיים" מאשר בממשלת הרצוג, לו הייתה קמה. "הרי אם אנחנו היינו מרכיבים ממשלה אז יאיר לפיד ושריו הניאו-ליברלים היו בממשלה הזאת", אמרה יחימוביץ'.

בנושא הזה יחימוביץ' לא מרגישה לגמרי בבית אפילו במפלגה שלה עצמה, ויש לה ויכוחים עם חלק מבכירי המחנה, כמו למשל עם פרופ' טרכטנברג. "ביני לבין טרכטנברג פעורה תהום כלכלית. הוא היה הזרוע המבצעת של נתניהו ומשקיט המחאה ניסיתי להכניס כמה תיקונים במצע, כמו למשל סעיף של ביטוח סיעודי לכל, והוא לא הסכים. לא הצלחתי להכניס. אבל אם ליצמן אומר שהוא יממש את זה, אז תסלחו לי, אני הולכת לתמוך בליצמן למען הגשמת המטרה הזו. כאן אין 'אנחנו והם'".

מדברים על שוויון. בפועל לא קיים חיבור עם המגזר הערבי. מרצ. פלאש90 תומר נאוברג

מרצ נגד כבישים וקניונים

בעיה דומה קיימת גם בחוגי מרצ, שלמרות אידאולוגיית השיוויון לא מצליחה ליצור חיבורים אפקטיביים עם הבוחרים הערביים. יניב שגיא, מנכ"ל גבעת חביבה, סיפר שביום הבחירות הוא הסתובב בכפרים הערבים ושוחח עם עמיתים שלו במגזר, "אנשים שאמונתם העמוקה היא שעתידם תלוי ביכולת ליצור גשרים של שותפות בין החברה הערבית ליהודית", שבסופו של יום מעדיפים לתת את קולם לחנין זועבי וג'מאל זחאלקה, ולא מעיפים מבט לכיוונה של מרצ.

שגיא מתרשם כי הדבר נובע מ"חוסר יכולת של כל הצדדים לשבור את השבטיות שבהם הם נמצאים", אך יותר מכך, לבעיה אידאולוגית עמוקה יותר של הציבור הערבי: "שותפות עם מפלגה ציונית היא חציית קווים של החברה הערבית", קבע שגיא, "ולכן אותם אנשים, שנאלצו להכריע בין תמיכה ברשימה ציונית, כפי שמרצ נתפסת בציבור הערבי, לבין הצבעה לרשימה פלסטינית לאומית, בחרו לבסוף לתמוך ברשימה הערבית", תופעה שניכרה היטב בדפוסי ההצבעה במגזר.

למרות הדיבורים הגבוהים על שוויון בין יהודים לערבים, מרצ לא מחוברת לחברה הערבית, הוא קובע. "כך היא מציגה את עצמה", מודה שגיא אבל היא "לא מבטאת את זה. אין לה שורשים וחיבורים לחברה הערבית".

שגיא תיאר את מגמת הצמצום שעוברת על המפלגה ממערכת בחירות אחת לשניה, עד שהפעם כמעט ולא עברו את אחוז החסימה. "אירוע סיום הבחירות של מרצ היה בצוותא, שם ישב השבט הלבן של מרצ, ערבים לא היו שם בכלל כי המטה הערבי פעל בנפרד אצל עיסוואי. כשהתפרסם המדגם המצער מאוד שהראה את המגמה היה חשש גדול. ברגע שראו שמרצ מקבלים חמישה מנדטים התקרה רעדה מעוצמת ההתרגשות ומחיאות הכפיים. הייתה התרגשות מאוד גדולה אל מול הנפילה. אבל מה קרה? ירדנו במנדט. זה רק מעיד שמרצ, בסופו של יום, כמעט ולא עברה את אחוז החסימה ובגלל זה הייתה כל ההתרגשות הזו. ככה אי אפשר לעבור ממערכת בחירות אחת לשנייה. אי אפשר להתנהל בפוליטיקה שמפסידה, שלא מגייסת, לא שוברת את הקונפיגורציות, שמקיימת את השבטים השונים. בלי לבנות מסגרות אחרות – היא פשוט לא תהיה".

אז מה מציע מנכ"ל גבעת חביבה? הוא טוען שהיהודים במפלגות השמאל צריכים לוותר על ההגמוניה שלהם בהתארגנות הפוליטית ולבצע רפורמות רדיקליות ביותר מבחינת היחסים בין יהודים וערבים בישראל: "במפלגות שלנו יש ייצוגיות חלקית. אין שותפות במרכזי הכוח. אנחנו זקוקים לחזון אחר. כדי לקיים את הציונות חייבים להיות מוכנים לוותר על ההגמוניה שלנו. זה אומר רפורמות גדולות. רפורמות בקרקע שיהיו קשות מאוד לחברה הקיבוצית שממנה אני מגיע. רפורמות חברתיות, רפורמות פוליטיות. נכונות לשנות את דרכנו. זה הבסיס הנכון לשמאל בישראל".

שגיא סיפר שכשהוא בא עם הרעיון של ביטול ההגמוניה היהודית במפלגת מרצ הסבירו לו בנועם שהרעיון שלו ימחק את המפלגה לחלוטין. "כשפניתי למנהיגות של מרצ קבלתי את התשובה שזה לא אלקטוראלי באופן מוחלט. אם מרצ תאמץ את האג'נדה הזאת, ודאי וודאי שהיא לא עוברת את אחוז החסימה". עם זאת, שגיא לא מוותר על חזונו. "כשמדברים על עתיד, לא מדברים על מה אלקטוראלי בהווה כי אז אנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב מגיעים למערכת בחירות, מקיימים חשבון נפש קצר מועד ומתעלמים מהתלם שהוא גם ארוך וגם עמוק".

אבי דבוש דיבר בתורו על העובדה שלמרות הצורך האידאולוגי של השמאל להתחבר לפריפריה, הגישה הפטרונית של השמאל לא מצליחה לייצר חיבורים אמיתיים. "יש לנו את כל התשובות. אנחנו אומרים לאנשים שאנחנו יודעים מה טוב בשבילם. רק שהם עדיין לא הבינו את זה, ולא ממהרים להמיר את דתם", הסביר דבוש.

דבוש, תושב הדרום (קיבוץ ברור חיל), התייחס גם לפער בין הטענות בשמאל בדבר הזנחת הדרום, לבין המציאות. "היה משהו שהיינו עיוורים אליו כל קמפיין", אמר דבוש, "אמרנו: שלא קורה כלום בפריפריה, ושהכל מדרדר, אבל זה מאוד הרגיז את האנשים, כי הם רואים שיש רכבת חדשה, רואים כבישים וקניונים, אני אמנם מתנגד למודל הזה, אבל הם עדיין רואים את ההתפתחויות האלו ומרוצים מהן מאוד. לכן כשבאנו ואמרנו 'בימין לא סופרים אתכם' הם לא הבינו בכלל על מה אנחנו מדברים".

כל האמת על ברק נמרוד אובמה: הוריו יוצאי קיבוץ, הוא שירת בנח"ל, ובגיל 40 הצביע מרצ לראשונה כי נמאס לו מהכיבוש • יש לו תאום סיאמי שנקרא ברק חוסיין אובמה שמתגורר בבית הלבן

האיסלאם הוא אני. אובמה בנאום קהיר. צילום: קובי גדעון /פלאש90

יותר ויותר ישראלים חושדים, שלאובמה יש איזו זיקה יתרה או חיבה מיוחדת לעולם המוסלמי.

אבל האמת היא הפוכה – אם כבר זיקה או חיבה מיוחדת, הרי שאובמה הרבה יותר קרוב ליהודי השמאלן, הליברל, בעל יצר תיקון עולם מאשר לכל מוסלמי שאי פעם הכרתם. כי האמת היא שהוא לא ברק חוסיין אובמה אלא ברק נמרוד אובמה.

ברק נמרוד אובמה, או כפי שכינו אותו מגיל צעיר "נימי", נולד ברמת אביב הישנה. ההורים שלו, יוצאי הקיבוץ ואוחזי פנקס אדום, שרידים למהפכת ההשכלה והחילון היו חלוצים ציונים, שלא גמגמו את זכותו של העם היהודי ליישב את ארץ ישראל. מתוקף כך, נימי אובמה הנער היה פעיל חרוץ בתנועת השומר-הצעיר, אחר-כך הוא התגייס לנח"ל, שם הכיר את דפנה שגדלה בשכונה הסמוכה ושירת שירות קרבי שהיה מוצדק בעיניו ללא עוררין.

נימי ודפנה אובמה הביאו לעולם שלושה ילדים וניהלו קריירות נפרדות ומרשימות. נימי אובמה, ממש כמו הוריו, תמך במפלגת מרכז שמאל סוציאליסטית, אבל בערך בגיל ארבעים הוא הצביע מרצ לראשונה כי נמאס לו מהכיבוש. כקורא עיתון 'הארץ' וכאדם מצפוני וערכי, נימי לא יכול היה לשאת יותר את העוולות שסביבו והחל לדבר בשפה, שהוריו לא היו מבינים אם הם עדיין היו בחיים – נימי התחיל לדבר על עוולות, על נרטיב, על קיפאון ועל כך "שהאחר הוא אני" ולכן איננו אויב.

אל תטעו בו – נימי אובמה הוא ציוני גאה ויהודי גאה' אם כי הגדרת יהדותו מרוקנת באופן עקרוני מכל סוג של תוכן דתי.

ובינתיים, הילד של אובמה סרבן מצפון

הוא לעולם לא יקנה מכונית גרמנית בגלל המשפחה של אימו שנספתה בשואה, הוא איש היי-טק מצליח, שתורם בשמחה את מיסיו למדינת ישראל, כשהוא טס לחו"ל לנסיעת עסקים הוא שגריר מצוין של הקונספט הציוני ושני הגדולים שלו, ממש כמוהו, שירתו ביחידות קרביות מובחרות.

אלא שבן הזקונים שלו מתחיל לזמר מנגינה אחרת – הוא כבר קיבל צו ראשון אבל הודיע להוריו באופן חגיגי שהוא מעוניין להיות סרבן מטעמי מצפון. בלילה, כשנימי ודפנה אובמה מתהפכים במיטה, נימי, ברגע של אמת לוחש לדפנה – "הילד צודק, לא יכולתי להתווכח עם הטיעונים שלו, זה הורג אותי להודות בזה אבל הפכנו למדינה לא מוסרית, מדינת אפרטהייד שמדכאת עם שלם, איך אני יכול להכריח אותו להתגייס לצבא של כיבוש ומחסומים?"

בעוד שנימי אובמה מאמין בפיתרון קונפליקטים ולא במלחמה, בשיחות ולא בכוח, במשא ומתן ולא במחסומים, בכך שכל בני האדם רוצים את אותו דבר ולכן דומים במהותם, הבן הצעיר שלו מאמין בדברים אחרים לגמרי: הבן הצעיר של נימי אובמה מדבר שמאל חדש - שמאל שמאשים את הקולוניאליזם המערבי שכפה את עצמו על התרבות האוריינטלית המוסלמית, שמאל שלא מטיל ספק רק ברעיון הכיבוש אלא בכל הרעיון הציוני כולו, שמאל שפונה אל העולם בבקשה להטיל חרמות ונידוי על ישראל, שמאל שמקבל אלימות רצחנית ככלי ביטוי לגיטימי של המדוכא כלפי המדכא ובעיקר שמאל שבשם ערכים נאורים כמו חופש ושוויון מגן על תרבות שהחופש והשוויון רחוקים ממנה מרחק מזרח ממערב.

מיהו יהודי? משהו בין דילן לסיינפלד

למעשה יש לנו כאן שלושה דורות של שמאל: נימי אובמה הוא בעצם שמאל ליברלי שמהווה גשר בין השמאל הסוציאליסטי של הוריו לבין השמאל הרדיקלי של בנו, ואם ההורים של נימי היו שומעים איך הנכד שלהם מדבר – הם היו שולחים אותו לשטוף את הפה במים וסבון כי מי שמע על יהודי ישראלי שרץ לגויים ומבקש מהם להטיל חרם על ישראל, לא בשביל נכדים כאלה הם בנו את המדינה הזאת.

ככה נראה יהודי. פלאש 90 משה שי

נימי אובמה הוא שמאל הולך ונכחד, הוא עצמו עדיין לא יודע את זה ועדיין לא מבין את הגשר שהוא מהווה לכדי השמאל הרדיקלי, הוא בסך הכל היה רוצה להחליף את ביבי ולהתחיל סוף סוף במשא ומתן מול הפלסטינים. בעניין הזה נימי אובמה וברק אובמה הם כמעט תאומים זהים: מחשבת הבסיס של שניהם היא שלכעס יש סיבה הגיונית וקוראים לה כיבוש. מחשבת בסיס נוספת המשותפת לשניהם היא שאין קונפליקט אנושי שאין לו פיתרון – כל עוד יש שולחן למשא ומתן ושני הצדדים הם בעלי כוונות טובות, ניתן וצריך מוסרית לשבת לצידי השולחן הזה ולהתחיל לדבר.

מחשבת הבסיס המתבקשת אם כך, (מחשבה שגם נימי וגם ברק אחוזים בה בלהט) היא, שביבי אשם ולא נניח איזו מהפכונת דתית מוסלמית שמתרחשת נגד עינינו. ממש כשם שנימי אובמה שגדל ברמת אביב הישנה ופקד את תנועת השומר-הצעיר הכיר בעיקר יהודים ליברלים שדומים לו, כך ברק אובמה הכיר רק יהודים אמריקנים. והיהודי האמריקני, שוחר המפלגה הדמוקרטית, מתקן עוולות העולם שנלחם את מלחמתו של מרטין לותר קינג, כתף אל כתף, זה שיודע להכות על חטא, להתנגד לעוולות, להתנגד למלחמות ולשיר שלום ב"שול" אליו הוא נוהג במכוניתו בשישי בערב עם כיפה על הראש – הוא היהודי שברק אובמה מעדיף ולמעשה היהודי היחיד שהוא מכיר מקרוב. משהו שנע בין הצדקנות של תומס פרידמן ,לנוירוטיות של וודי אלן, לפיוטי השלום של בוב דילן, למצפון המיוסר של לאונרד כהן ולחוש ההומור של ג'רי סיינפלד – הוא הוא היהודי הראוי ועם יהודים כאלה ברק חוסיין נימי אובמה יודע איך להתנהג.

הוא מחבב אותם, דומה להם, וחולק איתם את אותו עולם ערכים ליברלי וחילוני.

ברק אובמה לא מבין מה זה נקרא להיות יהודי מסורתי מזרחי ישראלי שגר בשדרות ושרוף על ביבי – הוא פשוט לא מכיר את החיה הזאת ולא יודע איך מתנהלים מולה. חיה נוספת שהוא לא מכיר מקרוב היא המוסלמי הדתי או במילים אחרות - מרבית המוסלמים בעולם.

נימי מרמת אביב ואובמה מהבית הלבן מכפיפים באופן נאיבי וכמעט נוגע ללב את עולם הערכים הליברלי ומשולל האלוהים שלהם על ציוויליזציה שבזה להם מעמקי נפשה. מאמציו הכבירים של אובמה, הן סמנטית והן מעשית, לא להפוך את כל העולם המוסלמי לאויב ולגרום בד בבד לעולם המוסלמי לראות בארה"ב סוג של בעלת ברית במקום "השטן הגדול", לא יצליחו אף פעם לשנות עובדה אחת:

הערבי המוסלמי הדתי לא יכול ולעולם לא יצליח להעריך משנה פוליטית של גברים שלא מדברים דתית, שהנשים שלהם מתהלכות כמו פרוצות, ושאין להם מושג מה זה כבוד בתוך הבית.

זאת איננה מלחמה בטרור אלא התנגשות חזיתית בין שתי ציוויליזציות.

הבוז הערבי ששמור למרצ

המוסלמי הרדיקלי כמובן ישחק את המשחק כי המשחק מתנהל לטובתו – יותר ויותר אידיוטים שימושיים, גם מישראל אבל בעיקר מארה"ב, מגנים עליו ועל זכותו להרוג את מי שלא דומה לו. שהרי כשם שהבן של נימי בוכה בסרטי הנכבה שמוקרנים בסנימטק הקרוב לביתו, כך ילדיו של אובמה – אותו שמאל צעיר ורדיקלי בארה"ב, הפך את המוסלמי הפונדמנטליסט ליקיר הרשת ולשמורת טבע שיש להגן עליה בחירוף נפש, כל זאת בשם התקינות הפוליטית כמובן.

כך, המנהיג המוסלמי הפונדמנטליסט אולי יעשה קולות של שיתוף פעולה אבל מאחורי הקלעים הוא יחוש רק בוז למפגרים מהעולם החופשי, שלא מתחילים להגיע לקצה הבנת המהות שלו. מובן שלא כל הערבים הם מוסלמים פונדמנטליסטים, אבל רובם המכריע אינם חילונים ולכן הלך הרוח הזה אינו זר להם, הן בעולם והן בישראל.

למרות מאמצי אובמה, העולם המוסלמי מתקשה להתחבר. נאבי סאלח. צילום פלאש90 עיסאם רימאווי

במערכת הבחירות האחרונה קיבלנו כולנו שיעור מאלף לעניין הזה – הבוז של הרשימה (הערבית) המשותפת כלפי מרצ היה חד משמעי ולא מרומז. סטירת הלחי שקיבלה מרצ הייתה רק קצה הקרחון, כיוון שמי שהקשיב טוב יכול היה לשמוע שיש קהל אחד שערביי ישראל לא בזים לו – הקהל היהודי המזרחי המסורתי.

מי שעקב אחרי הלך הרוח של ערביי הרשימה המשותפת יכול היה למצוא משפטי אלמוות נוסח – "ההתנשאות של השמאל גרועה מהגזענות של הימין" או את בקשתו החוזרת ונשנית של איימן עודה לש'ס – "תחברו איתנו למאבק משותף, שנינו מדוכאים באותה מידה".

וכאן נשאלת השאלה מדוע היהודי המזרחי המסורתי מסרב להרים את הכפפה ובוחר פעם אחר פעם במפלגות הימין? מדוע הוא אינו מאמין במשא ומתן? מדוע הוא אינו נלחם בכיבוש? האם זה בגלל שהוא מאותגר מוסרית? האם זה בגלל שכשם שהשמאל סבור - הוא נתון להתניה פבלובית ויוצא מהחורים שלו רק כשהוא שומע את שם הקוד ביבי?

לא ולא.

היהודי המסורתי המזרחי בישראל מכיר מבית את הלך הרוח המוסלמי, את הקודים ואת ההתניות. מכיר ולפעמים אפילו מוקיר, כיוון שגם הוא שותף להרבה קריטריונים מעולם הערכים הזה. ההבדל היחיד בינו לבין המקבילה המוסלמית שלו היא בבחירה בחיים במקום במוות, הבדל של פרשנות דתית אם תרצו, לא יותר, לא פחות.

ומתוקף כך הוא מכיר את המושג "טומאה" ומבין היטב מה זה אומר כשהמוסלמי מכריז על כל יהודי באשר הוא כטמא כי כך ציווה אותו אללה. הוא מבין את ההשלכות של העניין הזה ויודע שלא יוצר עוד שולחן משא ומתן שיכול לגשר על זה. הוא גם מבין מה זה ציווי אלוהי ויודע ששום גבולות של 67' לא יספקו את הציווי האלוהי שמרבית המוסלמים מאמינים בו – הציווי שמורה עליהם להיות אדוני השטח הזה שנקרא, לעת עתה, מדינת ישראל.

ובעיקר הוא מבין שעם כל אידיאולוגיה אנושית אפשר להתווכח – אבל לא עם אדם ששומע בקולו של האל כפי שהוא מפורש במסגדים של ימינו. הוא לא בז לזה, לא לועג לזה ולא מתפלא על זה - הוא פשוט מבין את זה באותה מידת אינטימיות שהוא מבין את עצמו, מבין וגוזר מכך מסקנה אחת – כל עוד אללה לא מצטרף לשולחן המשא ומתן, אין אובמה ישראלי או אמריקני שיצליח להביא לסיום הקונפליקט.

מנקודת מבט ליברלית-פרוגרסיבית אין במעשים המיוחסים לכאורה לאורן חזן כל פסול • הזעזוע הציבורי והצקצוקים משמאל מעידים שהפרוגרסיביים נאלצים להזדעזע מאותם הדברים מהם מסתייגת השמרנות הקלאסית, אך עוטפים זאת בתירוצים חסרי יושר אינטלקטואלי

אורן חזן בנאומו הראשון בכנסת. צילום מסך

בפנים חתומות חשף אמש עמית סגל תחקיר על אורן חזן, "חבר כנסת במעמד כה בכיר" (ציטוט מדויק) שהפעיל קזינו, לקח סמים קשים וארגן פרוצות ללקוחותיו – הכל לכאורה, כמובן. המעמד הכה בכיר, אם שאלתם, פירושו מקום 30 (!) בליכוד, משרה של סגן יו"ר הכנסת, "התפקיד הנחשק שאותו מילאו נפילים כפנינה תמנו שטה, דני דנון ואלי בן מנחם" (במילותיו של עמית סגל עצמו, לפני שבוע), וחברות בחמש ועדות, כולל ועדת חוץ וביטחון, הישג עצום שבדומים לו זכו נורית קורן ומיקי זוהר (שוב, במילותיו של עמית סגל עצמו).

כיצד מגיע תחקיר על ח"כ נידח מן הספסלים האחוריים, שתפקידו הוא יותר ליצן החצר של הכנסת ושל התקשורת מאשר כל דבר רציני שהוא, היישר אל קדמת הבמה של חדשות ערוץ 2, כולל טיזרים, קדימונים, פתיחת המהדורה ופולו-אפים? אני הייתי מהמר על החום. או על הרדיפה של התקשורת אחרי רייטינג ובאז תקשורתי במקום עיסוק בדברים רציניים, אבל לא הייתי חושד כך במערכות החדשות המכובדות שלנו, חלילה. שישתמשו בכתב פוליטי ובכספים רבים המושקעים בתחקיר שלו, רק לצורך בידור להמונים? נשמע תסריט מופרך. אז נישאר עם החום. בכל זאת, 35 מעלות בנווה אילן. חם.

התחקיר של סגל נראה כמו מיקס של תֵמות מתחקירים קודמים שלו – קטע לחזנים, עוד מימי התחקיר על חזן האב וגניבת המוח (שבסרטון הריצה לפריימריס, שעמית סגל עצמו שיתף וקרא לו "סרטון התעמולה הכי טוב שעלה פה עד כה", טענו החזנים שמדובר בעוול), ונבחרי ציבור שעוסקים בבילויים מפוקפקים, כאותו תחקיר שהפיל את סטס מיסז'ניקוב. בהבדל אחד: חזן האב ומיסז'ניקוב עשו את מה שעשו בהיותם נבחרי ציבור; אצל חזן הבן מדובר בתחקיר על מה שעשה בחייו הפרטיים, לפני שנבחר לכנסת. במדינת ישראל, נזכיר לכם נשכחות, נמצא חבר כנסת שהורשע בלקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים ואף ישב בכלא. כעת הוא שר הכלכלה. אבל שסגן יו"ר הכנסת יהיה מי שהפעיל קזינו בבורגס? עד כאן!

אבל עמית סגל כמובן אינו הנושא כאן. הוא מהכתבים המוכשרים, החרוצים והישרים בביצה הדלוחה של התקשורת הישראלית, וזכותו להרים תחקירים גם על מטרות קלות וצבעוניות כאלה. השאלה המעניינת באמת, בעיניי, היא מה בדיוק מחולל את הזעזוע סביב מעשיו של חזן, עד כדי קריאות לפיטוריו ואף להעמדתו לדין.

צדקנות בשירות המונופול הממשלתי

הבה נבחן את העניינים, אחד לאחד: ראשית, הפעלת קזינו. אם הדיון הוא מבחינה חוקית, הרי בבורגס לנהל קזינו זה דבר חוקי לגמרי וכשר למהדרין. אם אנשים רוצים לבזבז את כספם על הימורים, זו בעיה שלהם. האם יש כאן זעזוע מוסרי מניהול עסק של הימורים? נראה שכן, אבל מדוע? האם אנחנו ויקטוריאנים, או רבנים מהמאה השלישית לספירה, שפסקו ש"המשחק בקוביא פסול לעדות"? במדינת ישראל, להזכירכם, ההימורים חוקיים בהחלט, אלא שהם בשליטה מונופוליסטית של המדינה, הטוטו והלוטו. כלומר מבחינת המדינה אין בעיה עם הימורים כשלעצמם, רק עם זה שמישהו אחר מלבד המדינה יפעיל אותם.

נעבור לנושא השני: לקיחת סמים קשים. ובכן, לפי העדות שהובאה בתחקיר, נטען כי חזן השתמש פעם אחת בקריסטל מת' בבולגריה. אוקיי, אז? חבר כנסת אחר, ינון מגל, לא הכחיש שימוש בסמים קשים בעברו ואמר "מה שקורה בגואה, נשאר בגואה". עשו מזה רעש כמה ימים, ועברו לסדר היום.

ומה לגבי הטענה לפיה חזן "סידר", -לכאורה - "ללקוחות פרוצות"? הוא הרי לא השתמש בשירותיהן. הוא גם לא זה שהפעיל את בית הבושת. הוא זה ששידך בין הלקוחות לבין בעל בית הבושת. אגב שימו לב שהשתמשתי במילה "בית בושת". מה בדיוק הבושה בהסכם בין בוגרים בנוגע ליחסי מין? רק משום שזה כולל כסף?

צביעות פרוגרסיבית

וכאן המחנה הליברלי מתחלק לשניים. המחנה הליברטריאני יטען שבאמת אין עם זה שום בעיה. אדרבה, כדאי לדאוג ללגליזציה של הזנות, ומדובר במקצוע ככל המקצועות שאין לזלזל בו. המחנה הליברלי-פרוגרסיבי, לעומת זאת, יוצא נגד זה, אבל לא מנימוקים מסורתיים-מוסריים חלילה (הס מלהזכיר!) אלא מנימוקים של מעמד האישה: הנשים העובדות בתחום לא עושות זאת מבחירה, מדובר בשימור הפטריארכיה, יש כאן ניצול של נשים במצב קשה וכן הלאה. אבל הטיעונים האלה, הגם שהם נפוצים מאוד וממלאים ספרות שלמה, אינם מחזיקים מים לטעמי. נתאר לעצמנו מצב היפותטי שבו חזן היה משתמש בשירותי "פרוצות חופש", כאלה שנבחן ונבדק שהן אכן עושות זאת מרצונן החופשי הגמור, עושות מזה כסף טוב ובכלל ביום הן מרצות למגדר באוניברסיטה. האם הזעזוע היה פחות?

תרצנות פרוגרסיבית

וזו הנקודה המרכזית. בעידן המודרני אנשים כל כך להוטים להשיל מעליהם את אדרת המחשבות השמרניות, אותו צקצוק בלשון לגבי דברים ש"מריחים רע", עד שכאשר הם מגיעים למשהו שאכן מריח רע, אך אין להם שום סיבה הגיונית, מודרנית ומתקדמת לצאת נגדו, הם עושים אחד משניים: או שהם הולכים עם ההיגיון עד הסוף ומבטלים את האינטואיציות הבסיסיות – כגישתם של אותם ליברטריאנים מעטים לזנות, פורנוגרפיה, הימורים וסמים קשים; או שהם טווים מסכת שלמה של רציונליזציה לאיסור של אותם דברים בדיוק שהמסורת השמרנית יוצאת נגדם, רק שהפעם מנימוקים של מעמד האישה, ניצול וכן הלאה.

אך כל זה נראה, כמו שכתבתי לעיל, כמו כסות; האדם המודרני לא רוצה להתמודד עם הגישות הבסיסיות שלו עצמו, אז הוא עוטף זאת במגוון נימוקים חדשים ועדכניים. אם הנשיא האמריקני חוטא בהפקרות מינית עם עוזרת שלו, כי אז לא ישפטו אותו על יחסו למין או על הבגידה באמון אשתו כי אם על כך שהעיד עדות שקר; אבל מה המניעים של אותה עדות שקר אם לא אותה בושה בסיסית ביחס לקיום רומן מחוץ לנישואין בין שני בוגרים בהסכמה? גם במקרה אורן חזן היו שטענו שהבעיה היא שהוא שיקר בעניין. במחילה, גם זה נראה כמו התחמקות מהעיקר.

לא בדיוק מופת מוסרי; ביל קלינטון. צילום: גדעון מרקוביץ, פלאש90

בתיאור קלאסי כותב הרמב"ם לגבי הזנות: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אישה בשוק, אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו היא הנקראת קדשה. משניתנה התורה, נאסרה הקדשה" (הלכות אישות א,ד). הזנות מתוארת כאן כדבר שהוא בבסיסו לגיטימי ונורמטיבי, כגישה הליברטריאנית; אכן על עם ישראל נאסרה הזנות, אבל זה עניין דתי פנימי. אבל אם כך הדבר, מדוע בסיפור התורה על יהודה שפותה על ידי כלתו שהתחפשה לזונה, השאיר אצלה את חותמו, פתילו ומטהו כעירבון לתשלום גדי עזים, ולאחר שרעהו העדולמי לא מצא אותה, אמר יהודה "תִקח לה, פן נהיה לבוז"? איזה בוז יש בכך שאדם בא – קודם מתן תורה – לקדשה על אם הדרך?

או שאכן, יש ויש כאן בוז. גם קודם מתן תורה. גם כאינטואיציה בסיסית. הן לגבי הימורים, שהדעה השלילית של חז"ל לגביהם משום שהם "גזל מדרבנן", כלומר סוג של רמאות של בית ההימורים או משום שהמשחק "מתעסק בעסק שאין בו תועלת ליישוב העולם"; הן לגבי זנות, שנראה שאכן התחושה האמיתית של רובנו היא ש"יחסי מין אינם עגבניות", אם להשתמש בדימוי של ח"כ זנדברג בעניין אחר, והם אמורים להיות שמורים לקשר רציני ומהותי בין בני זוג.

כמובן, הגישה הזו היא שמרנית, פוריטנית ומזעזעת ואין לה מקום בעולם המודרני של היום, שרואה בכל המוסכמות הללו עניינים ארכאיים, תפיסות פטריארכיות ומיזוגניות ושיפוטיות בוטה לגבי החלטותיהם הבוגרות של בני אדם. לפיכך מצא לו האדם המודרני השקפות חדשות ומתקדמות, השונות בתכלית השינוי ועם זאת אוסרות בדיוק אותם דברים בסיסיים שהשמרנות הישנה והטובה הסתייגה מהם. אכן, נפלאות הן דרכיו של האדם.

שלושה אקדמאים בכירים מתחום הפסיכולוגיה החברתית התכנסו לענות על השאלה הנצחית: "מדוע היהודים לא רוצים שלום?" • בין הממצאים: "יהודים מאמינים שאינם יכולים לסמוך על שום מדינה" • הפלסטינים, אגב, קיבלו פטור מהקב"ן

יהודי המבטא נרטיב תומך סכסוך בפעולה. פלאש90 יונתן סינדל

לא מזמן שלח פרופ' דניאל בר טל מבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב מייל לתפוצת מכריו ובו מאמר שהוא ועמיתיו מתכוונים לפרסם בכתב העת "פוליטיקה" בעוד כמה חודשים. המאמר מנסה להתמודד עם השאלה שמציקה ללא מעט אנשי שמאל: "למה לציבור היהודי בישראל כל כך קשה לנוע בשביל של תהליך השלום?". "רבים שואלים את עצמם איך הגענו למצב הזה והאם המצב יכול להשתנות", פירט ברטל, ולכן הוא ועמיתיו ד"ר תמיר מגל ופרופ' ערן הלפרין, דיקן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי, ישבו על המדוכה כדי לנסות ולהבין כיצד יכול להיות שאין שלום, ומדוע הציבור היהודי אשם בכך.

ומה עם הפלסטינים? ובכן, "הניתוח שלנו יתרכז בחברה הישראלית יהודית", כתבו המחברים, "כיון שהיא מחזיקה את הנכסים שיש לחלק בפתרון של הסכסוך הישראלי פלסטיני והיא בעלת הכוח והמשאבים שקובעים במידה לא מבוטלת את דרכו של הסכסוך". בקיצור, בסיפור הזה היהודים הם הבעיה.

לדבריהם, התסביך היהודי שבולם את השלום נובע משורה של חסמים תודעתיים שמלווים את היהודים עוד מתקופת השואה. אלו חסמים פסיכולוגיים נפשיים של "חברה שחיה במצור" וחשה נרדפת על-ידי כל העולם, שמנהיגיה – כך טוענים המחברים – רק מעצימים את תחושות הפחד והאימה. פיגועי אוטובוסים? רקטות? חטיפות? הס מלהזכיר. כדי לצלוח את המאמר יש להתרגל לשני מושגים שחוזרים בו לא מעט: "סכסוך בלתי נשלט" (=התקפות טרור על אזרחים חפים מפשע) ו"נרטיב תומכי סכסוך" (=כל מי שחושב שלערבים יש חלק בכשלון תהליך השלום).

המחברים קובעים למעשה כי החברה הישראלית היא חברה שטופת מוח עוד ממלחמת העצמאות. "מרגע הקמת מדינת ישראל ב- 1948 ועד לשנות ה-70' המוקדמות, הנרטיבים תומכי-הסכסוך היו הגמוניים לחלוטין", מגלים החוקרים. נרטיבים אלו באים לידי ביטוי "בכל הערוצים והמוסדות, הרשמיים והלא רשמיים, כולל בנאומי מנהיגים, דעת קהל, ספרות, טקסים, ספרי לימוד, חדשות ופרשנויות עיתונים ורדיו, בסרטים, מחזות תיאטרון, שפה וכיוצא בזה".

אמנם, גם בחברה שטופת מוח זו, נגלו מפעם לפעם סימני אור שיצרו חלונות של שפיות ו"ראייה אלטרנטיבית של הסכסוך". רגעים כאלו היו בימי השלום עם מצרים וכמובן בהסכמי אוסלו. אך החברה הישראלית חזרה מהר לסורה כאשר הסכם השלום "החל לגווע עם רציחתו של רבין ועלייתו לשלטון של בנימין נתניהו". מי שחושב שיש לטרור חלק בזה, מבטא כמובן "נרטיב תומך סכסוך".

פטריוטים חסרי תקנה. פלאש 90 יונתן סינדל

"תומכי הסכסוך": יאיר, בוז'י וציפי

המחברים טוענים כי את רובו המוחלט של הציבור היהודי ישראלי מובילים "נרטיבים קולקטיביים תומכי סכסוך", שלא מאפשרים להם להושיט את היד לשלום. הממצאים הם רבים, והם באים לידי ביטוי בסקרי דעת קהל של הציבור היהודי, בעמדות מנהיגיו הפוליטיים ומצעי המפלגות.

ובכן, מהו "נרטיב קולקטיבי תומך סכסוך"? למשל, העובדה שגם אנשי השמאל סבורים כי שטחי יהודה ושומרון הם חלק מהמולדת: "רוב משמעותי מהציבור הישראלי יהודי (55%) מאמין ששטחי יהודה, שומרון ועזה הינם שטחים 'משוחררים' ולא 'כבושים' (מדד השלום, מרץ 2008). יתרה על כך, רוב משמעותי (64%) מאמין גם שארץ ישראל שייכת אך ורק לעם היהודי", כותבים המחברים.

כראייה לדבריהם מצטטים המחברים ממצעי מפלגות השמאל והמרכז שכותבים במפורש ללא כחל ושרק שיהודה ושומרון הם מחוזות כיסופי העם היהודי. אמירות כמו "אנו רואים במתנחלים החיים במחוזות אלה ציונים אמיתיים" מתוך מצע מפלגת יש עתיד; או הצהרתו של יאיר לפיד כי יהודה ושומרון הם "הנופים שמתוכם צמח העם היהודיʺ, הם החשודים העיקריים. גם קביעה כמו "חיזוק ירושלים ומעמדה כבירתה הנצחית של מדינת ישראל מתוך מצע המחנה הציוני, היא כמובן "תומכת סכסוך". גם דרישתו של נתניהו, שעל הפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית, היא דרישה שיש לה "משמעות של פגיעה בנרטיב הפלסטיני". סליחה באמת.

עוד אלמנט המתחזק את הסכסוך הוא התפיסה היהודית שהם חייבים לסמוך רק על עצמם מפני איומים חיצוניים. "על-פי התפיסה היהודית, ישראל מצליחה לשרוד רק בשל שימוש אפקטיבי בעוצמה צבאית במשך השנים". לא רק זאת: "יהודים מאמינים שאינם יכולים לסמוך על שום מדינה (חוץ מארצות הברית) בגלל אנטישמיות הרווחת", אשר על כן היהודים אימצו את התובנה הסכסכנית כי זו "אחריותם להתמודד עם האיומים גם ללא התחשבות בדעת הקהילה הבינלאומית".

כך ממשיכים המחברים לתאר את החברה הישראלית ככזו שעסוקה בדה לגיטימציה של הפלסטינים והעולם הערבי, שלא סומכת על הערבים ואפילו – שומו שמיים – סבורה שהפלסטינים אינם אמינים. "כתוצאה מכך", מסכמים המחברים, "כ- 70% מהציבור הישראלי היהודי חושב שאין אפשרות לפתרון שלום עם הפלסטינים". ומה לעשות עם העובדה שיש לא מעט סקרים המראים שהיהודים תומכים בשלום ומוכנים לפשרות טריטוריאליות? הציבור היהודי לא באמת מתכוון לפשרות כואבות שיביאו את השלום, טוענים המחברים. ובניגוד להצהרות הכנות והאמיצות של הפלסטנים, האמירות של היהודים על שלום, הן רק מהשפה ולחוץ.

שלום? לא בטווח הנראה לעין. פלאש90

התסביך מתחיל מהגן

לפי המחקר, אחת הבעיות עם חברה שמקדמת נרטיבים תומכי סכסוך היא הפעלתם מגיל ינקות. ולכן בשלב המסקנות מציעים המחברים לשנות את המסרים שמועברים בחגים כמו פורים, פסח וחגים אחרים. גם המסורת, כך מתברר, היא "נרטיב תומך סכסוך".

לטענת המחברים, מחקרים מראים כי גם כאשר אנשים מצליחים להשתחרר מהמסרים שהופנמו בגן – והצליחו למרות הכול להפוך לשמאלנים – המסרים הימניים של הגננות עלולים להתפרץ בהמשך: "גם אצל אלו שמשנים את דעתם, בגלל סיבות שונות, רפרטואר זה – שחזרו עליו הרבה מאד פעמים ושהינו נגיש מאד בחברה – משפיע עליהם באופן סמוי בעיקר במצבים של לחץ".

המסקנות של מחברי המאמר קשות מאוד. הם מתקשים לראות את החברה הישראלית צועדת לעבר השלום בלי תסביכים. מסקנתם המרכזית היא, באופן לא מפתיע, שהיהודים הם אותם יהודים והים הוא אותו ים: "בעת הנוכחית פועלים כוחות חזקים מאד שמפיצים ומשמרים את הנראטיבים תומכי-הסכסוך בקרב החברה היהודית ישראלית", הם מסכמים. לך תעשה שלום עם יהודים.

משנאת ישראל לשנאת (מדינת) ישראל • בסיפרו המונומנטאלי מותח פרופסור ויסטריך המנוח קו ברור מקרל מרקס וחלוצי הסוציאליזם ועד לברית השמאלנית-אסלאמיסטית של ימינו • במלאת שלושים לפטירתו

רוברט ויסטריך, מדו-ערכיות לבגידה: השמאל, היהודים וישראל (אנגלית), מרכז וידאל ששון לחקר האנטישמיות, 2012

אנטישמיות ופלסטיניזם. צילום: Boris Niehaus CC BY SA 4.0

"אמנם הקומוניזם חלף מהעולם לאחר 1989, אך אין זה אומר שמורשתו נעלמה". כך פתח פרופ' רוברט ויסטריך ז''ל את דבריו בכנס שנערך בסוף חודש אפריל בבר אילן. הכנס, אשר אורגן על-ידי בית-הספר לתקשורת באוניברסיטה, הוקדש לספרו האחרון של ויסטריך 'מדו-ערכיות לבגידה: השמאל, היהודים וישראל', שיצא כבר לפני כשנתיים בהוצאת אוניברסיטת נברסקה. אמנם ניתן למצוא גם בימין (הבינלאומי) אנטי-ציונות קשה, אמר ויסטריך, אך היה זה דווקא השמאל שהוביל ובנה את היסודות האידיאולוגיים לביקורת על הציונות.

בחמש עשרה השנים האחרונות הקואליציה של השמאל הרדיקלי והאסלאם הפונדמנטליסטי נגד ישראל תפסה כיוון כל כך קיצוני, שהיה צורך לבחון את יסודותיה של הברית הזו. התמונה העולה מהספר היא, שהמאבק בציונות ובמדינת ישראל ממלא את החלל האידאולוגי הריק שנוצר לאחר נפילת הקומוניזם. לדעת ויסטריך, קשה אפילו להבין ולתפוס את הרוחות האנטי ישראליות בשמאל האירופי. העיסוק הוא אובססיבי ומחוץ לכל פרופורציה. "כשיש רבע מיליון קורבנות בסוריה, זה לא נושא להפגנה ולהתגייסות. הג'נוסייד היחידי מתבצע בעזה". זו התמונה שמוצגת באירופה. התזה המרכזית שמציג ויסטריך בסיפרו עוסקת ברצף מסוים בין התופעה ההיסטורית של שנאת ישראל, ועד לתופעות החדשות בקמפוסים באירופה ובארה''ב. כפי שנראה בהמשך.

ההשראה של מרקס

אם רוצים לדבר על הסוציאליזם, אין דמות היסטורית טובה יותר להתחיל ממנה מאשר קרל מרקס, אבי התורה הסוציאליסטית המהפכנית. את תפיסתו כלפי היהודים ירש מהמטען היודופובי הכבד בו הייתה נגועה המחשבה הסוציאליסטית כבר מראשיתה. נדמה כי היהודים תמיד אשמים כשמשהו רע קורה. מגמה זו התפתחה בצרפת ובגרמניה כבר ב-1830. בגרמניה לדוגמה, שאבו הסוציאליסטים הראשונים השראה מקריאתו החוזרת ונשנית של מרטין לותר להרוס את היהדות.

באמצע המאה ה-18, היודופוביה הנוצרית המסורתית הפכה לאנטגוניזם חילוני מסוג חדש. הפילוסוף הגרמני פיכטה עשה צעד נוסף, ואמר כי "בחיקן של כל האומות באירופה מתפשטת אומה עוצמתית המונעת מרגשות עוינים ונמצאת במלחמה מתמדת עם כל השאר, ובחלק מהמקומות מדכאת באופן נוראי את האזרחים. אני מדבר על היהדות". פיכטה הציע "לכבוש עבורם את הארץ המובטחת שלהם ולהשאיר אותם שם". המונח יהדות בהגות הפילוסופית הגרמנית האנטישמית שימש להגדרת קבוצה אתנית, אך גם קהילה יהודית, לאום, וסמל של רוח מסחרית וקפיטליסטית. גמישות זו שירתה היטב את התדמית שקישרה בין היהודים ובין רדיפת הממון, מוטיב אנטישמי שהפך לנפוץ יותר ויותר בכתבים הסוציאליסטיים לאחר 1840.

את רוב הרעל אנטי יהודי ספג מרקס מחברו ברונו באואר אשר טען כי "ליהודים הגיע לקבל את הדיכוי שהם סבלו ממנו, משום שהם דיכאו אחרים", והסביר כי היהודים מטבע ברייתם מתנגדים לקידמה: "'ההיסטוריה דורשת אבולוציה לשלבים חדשים, קידום והתפתחות, היהודים רוצים להישאר תמיד אותו דבר, לכן היהודים מפרים את החוק הראשון של ההיסטוריה". מבחינת מרקס, היהודים לא תרמו דבר להתפתחות ההיסטורית, אלא רק במובן השלילי. ב-1843 כתב מרקס את החיבור שלו, 'לשאלת היהודים'. מחד הגן על האמנסיפציה ליהודים, אולם מאידך טען כי "האמנסיפציה החברתית של היהודי היא האמנסיפציה של החברה מהיהדות". מרקס הסביר כי הדרך לאמנסיפציה מלאה תחזיר את האדם לעצמו ותהפוך אותו למשתלב. כיוון שמרקס זיהה את היהדות עם הדת העולמית של הערצת כסף, ברור כי שחרור עולמי לא יתכן ללא שחרור מהיהדות. לכן תמך באמנציפציה כצורך פוליטי טקטי עבור החברה הבורגנית, כאשר בו זמנית הטיף לחיסולה של היהדות בשמו של סדר חברתי נעלה יותר. תפיסה זו הוריש לתנועה הסוציאליסטית, שהיתה באמצע המאה ה-19 בחיתוליה, ומכאן נבעה העמדה הדו-ערכית של הסוציאליסטים ביחס ליהודים. על התיאוריה הזאת ניתן היה לבנות תעמולה אנטישמיות.

מרקס מעולם לא התכחש לתפיסותיו אלו, ואמר ב-1856 כי "אנו מוצאים שמאחורי כל עריץ ישנו יהודי, כמו שמאחורי כל אפיפיור ניצב ישועי". את הדעות הקדומות שלו ניתן למצוא גם בחליפת המכתבים בינו לבין אנגלס. כך אמר על יריבו הפוליטי פרדיננד לסל: "כעת זה ברור לי, שגם צורתו של ראשו וגם מרקם שערו מראים – הוא צאצא לשחורי העור שהצטרפו ליציאתו של משה ממצרים (אלא אם אמו או סבתו מצד האבא הוכלאה עם כושי). כעת השילוב הזה של גרמניוּת עם יהודיות ונוכחות כושית בסיסית חייב ליצור תוצר מוזר. השתלטנות שלו גם היא מאופיינת בכושיות''.

התרומה היהודית לסוציאליזם

חלקם של היהודים בקומוניזם, סוציאליזם והתנועות המהפכניות באירופה הוא עדיין נושא רגיש אך לא ניתן להכחשה. אישטוואן דיאק אמר פעם כי "היהודים היו אחראיים לחלק גדול מספרות השמאל' ושיחקו "תפקיד מכריע בתנועות הפציפיסטיות והפמיניסטיות". רדיקלים יהודים היו נלהבים להסיר את ההיסטוריה השבטית שלהם, לעיתים רבות עקב גלי האנטישמיות הגזענית באירופה.

הסוציאליזם הופיע ונתן מענה לבעלי מקצוע ואינטלקטואלים יהודים רבים. מקס הורקהיימר, יהודי מחלוצי אסכולת פרנקפורט והתאוריה הביקורתית, הוא דוגמא קלסית. ב-1939, לאחר שברח לניו יורק, התייחס הורקהיימר לסוגיית האנטישמיות, וטען כי הפאשיזם והנאציזם הם "היורשים הלגיטימיים לחברה הליברליסטית שגידלה אותם". הורקהיימר גם הוסיף כי "מי שלא מוכן לדבר על קפיטליזם, שלא ידבר על הפאשיזם" – סיסמא שהילכה קסם רקלמטי על אנשי מהפכת הסטודנטים במערב גרמניה ב-1968. בשנות ה-40 של המאה שעברה שינה הורקהיימר את דעותיו ואף הביע לבסוף תמיכה בציונות ובמדינת ישראל. יהודי בולט נוסף הוא אוטו באואר, ראש המפלגה הסוציאל דמוקרטית האוסטרית בין 1918-1934. גם היום ניתן לראות את המגמה הזו, ואולי הדוגמה המובהקת לכך היא אד מיליבנד היהודי, המנהיג המובס והמודח של מפלגת הלייבור בבריטניה. מיליבנד הקפיד להגיד כל הזמן כי "הדבר היחידי שחשוב לי הוא טובת האנשים העובדים", וכשנשאל בצורה הבריטית האופיינית לגבי היותו יהודי, אמר "אני בן של פליטים", אך לא התייחס למוצאו ולמסורת שלו. מיליבנד לא שכח לתקוף את דייוויד קמרון על שלא גינה את ישראל על מבצע 'צוק איתן' בעזה, דפוס התנהגות מתכחש שאפיין את רוזה לוקסמבורג וחבריה לפני מאה שנה.

לאחר האמנסיפציה ב-1848, גברו הקולות לשחרור מהיהודים, ולא רק במובן הדתי. היה זה ההוגה הגרמני וילהלם מאר, האיש שטבע את המונח 'אנטישמיות', אשר טרח להדגיש כי האנטישמיות שלו איננה נובעת משנאה דתית. מאר, אנטי קתולי שהושפע מקריאת כתביו של וולטייר ('היהודים הם האומה הבזויה ביותר על פני כדור הארץ'), היה משוכנע כי היהודים הם שורש כל רוע ועריצות על פני כדור הארץ. יחד עם אויגן דירינג, האידאולוג המוביל של האנטישמיות במרכז אירופה בסוף המאה ה-19,האמין מאר כי אף נוצרי לא יכול להיות אנטישמי הגון משום שהנצרות עצמה מבוססת על המסורת היהודית הגזענית. דירינג עצמו קרא לשחרור מוחלט של הגזע הארי המודרני מהתרבות היהודית נוצרית. זוהי בעצם מהותה של האנטישמיות המודרנית, שכעת לא אפשרה יותר את מפלט ההמרה ליהודים.

צרפת – הגרסה הקיצונית של האנטישמיות

גם בצרפת הייתה קיימת מסורת נכבדה של אנטישמיות. דבריו של וולטייר, לפיו "'היהודים הם עם ברברי ונבער שכבר מזמן איחד את תאוות הבצע המושחתת ביותר עם האמונות הטפלות המתועבות ביותר", התקבלו בהבנה ואף צוטטו בהמשך על ידי סוציאליסטים צרפתים. אמירתו של האנרכיסט פרודון כי "הגזע הזה מרעיל הכל, באמצעות מיזוג הכל מבלי לצרף את עצמו לאנשים אחרים" הייתה די ייצוגית עבור השמאל הצרפתי באותה עת. פרודון כתב כי "צריך לשלוח את הגזע הזה בחזרה לאסיה או להשמיד אותו" והוסיף כי "שנאת היהודים, כמו שנאת האנגלים, צריכה להיות אחת מעקרונות האמונה שלנו". (הקונספט דומה מאוד לנאצים).

האובססיה הזאת הגיעה לממדים פתולוגיים בעבודתו של המהפכן הסוציאליסטי גוסטב טרידון, חבר האינטרנציונל הראשון, אשר טען כי היהודים בתנ''ך היו קניבלים וכי הם המציאו את טקס הקרבת קורבנות-אדם. ההבדל בין צרפת למדינות אחרות היתה העוצמה של היודופוביה הזו. עד לשנות ה-90 של המאה ה19, עיתונאים ומלומדים למדו כיצד למזג את המסורת היודופובית הסוציאליסטית עם לאומנות. הגרסה הזו של הנציונל-סוציאליזם הגיעה במשפט דרייפוס לנוסחה המתוחכמת ביותר של אנטישמיות שהושגה עד אז באירופה. לקח 30 שנה עד שהפוטנציאל ההרסני המלא של האידאולוגיה הרדיקלית הזאת יגיע לכדי מימוש.

חוקר מוערך. פרופ' ויסטריך עם פרופ' ברנרד לואיס. צילום: Biosketch CC SA BY 1.0

שנות ה-70 באירופה

מפאת קוצר היריעה, נדלג על הנאציזם המוכר לכולם, ונעבור ישר להתגלמותה של האנטישמיות החדשה, דהיינו – ההתנכרות והשנאה לישראל. בכנס בבר אילן לפני חודשיים, סיפר ויסטריך ז"ל על זכרונותיו כילד באנגליה של שנות ה-50 וה-60. הוא עצמו למד בבית ספר נוצרי והכיר את הכתבים הנוצריים לא פחות מאשר כתבי היהדות. כך יצא שלמרות שהחילוניות היום ניצחה את הנצרות וחוגגת באירופה, הרי שהיסודות התרבותיים האנטישמיים נשארו. בתקופתו מנהיג הימין הקיצוני בבריטניה היה אינוך פאוול שנחשב כפוטנציאל לראשות הממשלה. פאוול ידע כבר אז להגיד שההגירה הבלתי מוגבלת מהעולם השלישי לאנגליה תוביל לשפיכות דמים. כמובן שדבריו אלו הובילו לחיסולה של הקריירה הפוליטית שלו בידי הדמוניזציה של השמאל.

לאחר התפרקות הקומוניזם, השמאל פיתח דת חדשה שבאה למלא את הריק – "הפלסטיניות". אסור להבין את זה רק כאנטי ישראליות. זה המיתוס של "פלסטין". השמאל בנה רעיון של עם ילידים מדוכא שאדמתו נגזלה ממנו על ידי פולשים זרים שאין להם שום קשר למקום הזה. ויסטריך אף הוסיף ואמר כי מבחינת הקרב ההיסטורי, הנרטיב הפלסטיני ניצח בחוגים הללו. כדי להבין כיצד הדבר קרה, הכרחי להציג את האיש שהכניס את יאסר ערפאת כאורח מכובד בסלונים של אירופה. זהו הקנצלר היהודי של אוסטריה, ברונו קרייסקי.

קרייסקי היה אולי המנהיג הסוציאליסטי העוין ביותר לישראל מאז הקמתה,שנודע בהצהרתו כי ""אם היהודים הם עם, אז הם חתיכת עם מכוער". הוא היה חניך המסורת האוסטרו-מרקסיסטית מבית מדרשם של קרל קאוטסקי ואוטו באואר. לפני מלחמת העולם הראשונה, טענו אלו כי מכיוון שליהודים אין טריטוריה או שפה משותפת, הם לא יכולים להיחשב כקבוצה לאומית שזכאית לאוטונומיה תרבותית או מדינה עצמאית. האוסטרו מרקסיסטים האמינו כי מיליוני היהודים שחיו בתחום המושב (ברוסיה) ישתלבו בחברה האירופאית. הם שאפו לראות את קיומו של החזון הסוציאליסטי בדבר חברה נטולת מעמדות אשר תביא להתבוללות סופית של העם היהודי וקץ ההיסטוריה שלו.

ב-1938 נאסר קרייסקי בידי הנאצים שהשתלטו על אוסטריה, אבל הצליח להשתחרר ומצא מיקלט בשוודיה. מאוחר יותר, כשכיהן 13 שנה ברציפות בתפקיד הקנצלר האוסטרי וראש המפלגה הסוציאליסטית, קרייסקי הקפיד להדגיש את חפותם של ההמונים האוסטרים שכביכול נפלו קורבן לנאציזם. כך התעלם מחגיגות השמחה ההמוניות במצעד הכניסה של היטלר לווינה ב-1938. קרייסקי נועד להיות "היהודי המטהר", זה שישחרר את האוסטרים מעול האשמה במעורבות בשואה. אירוני לגלות שדווקא יהודי שברח מפני הנאצים הפך למלבין הרשמי של אוסטריה נגד האשמות באנטישמיות. מיד לאחר שזכה בבחירות בפעם הראשונה ב-1970, ניתן היה לגלות את סלחנותו לנאציזם כאשר שני שרים בקבינט האוסטרי נחשפו על-ידיי שמעון ויזנטל כבעלי עבר נאצי, אך קרייסקי הבהיר כי הוא מתכוון להתעלם מהעבר הנאצי של כל אלו ששבו והשתלבו באוסטריה של אחרי המלחמה. את ויזנטל כינה "פאשיסט יהודי".

הרעיון של מדינה יהודית ערער את כל תפיסת עולמו, משום שהוא תמך בגישת באואר לפיה היהודים אינם לאום אלא 'קהילת גורל', מונח שגם הנאצים השתמשו בו. לדעתו לא היה שום דבר מחבר בין יהודים אמריקנים או ממערב אירופה לבין האוסטיודן (יהודי המזרח, פולין, רוסיה וכו') או ההמונים הספרדים מארצות האסלאם. "אני לא מקבל את הציונות, אני דוחה אותה" אמר בראיון בשנת 1975, "זה נכון שאני ממוצא יהודי אבל אין שום דבר שמחבר אותי לישראל או למה שנקרא העם היהודי".

הדוחף להכרה באש"ף. קרייסקי מבקר בארצות הברית, 1983

הלובי של אש"ף

קרייסקי אף הגדיל וטען כי הציונות אימצה את גישת קידוש 'הדם והאדמה', מונח שהושאל מהנאצים. בסוף שנות השבעים הוביל את האינטרנציונאל הסוציאליסטי להכרה באש''ף. יחד עם חברו הקנצלר הגרמני וילי ברנדט, עשה קרייסקי כל שביכולתו כדי להפוך את ערפאת לדמות מכובדת במערב. תחת כהונתו הייתה אוסטריה למדינה המערבית הראשונה שהכירה באש''ף. קרייסקי עשה כל שביכולתו כדי להציג את ערפאת כאיש של שלום והתעקש להגדירו כלוחם חופש וכפטריוט. את מנחם בגין הגדיר כפאשיסט עבריין ו"עורך דין קטן מפולין". לתפיסתו, החשיבה הציונית כלפי הערבים הייתה שוביניסטית ושחצנית. מדינה פלסטינית היא כורח המציאות ואילו מפעל ההתנחלויות הישראלי הוא המכשול המרכזי לשלום. קרייסקי סימן את הכיוון הכל כך דומיננטי היום.

לפני חודש, זמן קצר לפני שהיה אמור לשאת נאום בפני הסנאט האיטלקי ברומא, קיבל ויסטריך התקף לב והובהל לבית החולים שם נקבע מותו. בדבריו האחרונים בכנס בבר אילן התווה פרופ' ויסטריך את הדרך: "ישראל לא יכולה להציג את עצמה כמו פעם כמדינה נחשלת, קטנה וסוציאליסטית עם הקיבוצים והחקלאות. ישראל צריכה להציג את הנרטיב שלה בגאווה. צריך לחשוף את השקרים".

הרבה בני נוער הלכו לישון אתמול בהרגשה שהם עשו משהו בכדי להפוך את העולם למקום טוב יותר, גם אם אין להם באמת מושג על מה הם הפגינו ולמה • רשמים מהפגנת הענק נגד הסדר הגז

הפגנה לא פוליטית; פעילי מרץ. צילום: שלמה אשכנזי

נפתח בווידוי קטן. מאז התיכון לא הייתי בהפגנה, לכן התרגשתי שהציעו לי ללכת לסקר את הפגנת - "כולנו באים במוצ"ש ודורשים לעצור את שוד הגז!". ההתרגשות גברה עם ההבטחה כי "יתקיים הייד פארק בהנחיית גדי וילצ'רסקי האלוף" (כך במקור) , ו"כל אזרח שמעוניין לומר את דבריו, יוכל לקבל את הבמה ולדרוש לעצור את שוד הגז". ובכן, גדי וילצ'רסקי באמת אלוף, אני ממליץ על ההופעות שלו, אך שאר ההבטחות לא ממש התקיימו. וילצ'רסקי לא נראה באופק וגם הייד פארק לא היה, מה שכן היה, אלו הרבה נערים ונערות עם מגאפונים שצעקו סיסמאות שהם עצמם לא הבינו.

נערה שהחזיקה שלט "אם לא הגז, לפחות שלום" לא ידעה להסביר לי מה הקשר בין הגז לשלום, והודתה שלא ממש חשבה על זה עד הסוף. עוד שמעתי "די נמאס, תלאימו את הגז", סיסמא שהחרוז המאולץ - נמאס וגז - הוכיח כי גם בה לא הושקעה יותר מדי מחשבה. מסר שדווקא כן תפס אותי היה "גם ימין וגם שמאל מפרקים ת'מנופול". הגז הרי הוא של כולנו, של הימין והשמאל, יהודים וערבים, דתיים וחילונים, "הלאמה" וסוציאליזם זה אף פעם לא עניין פוליטי.

נקרא לילד בשמו: הפגנת השמאל נגד מתווה הגז

למרות הרצון הטוב, מתוך המוני המשתתפים (שמונה מאות איש לפי המשטרה) לא נראו ימנים, דתיים או חרדים. מי כן נראה? נוער מרצ מלווים בח"כ זהבה גלאון ותמר זנברג, נוער המחנה הציוני, וח"כ דב חנין שליווה את תומכי חד"ש בחולצות אדומות. לכן לא באמת הופתעתי שהסיסמא "נתניהו תתפטר הציבור שווה יותר" חזרה מספר רב של פעמים במהלך ההפגנה.

סיסמאות ועוד סיסמאות; הפגנת השמאל בתל אביב. צילום: בן קלמר, פלאש 90

אז מי עומד מאחורי ההפגנה הזאת? ח"כ חנין סיפר לנו שזו עמותת סטודנטים בשם "מגמה ירוקה"; מיטל מ"מגמה ירוקה" טענה שגם "העמותה לכלכלה בת קיימא" ו"התנועה לאיכות השלטון" שותפות להפגנה; ב"תנועה לאיכות השלטון" טענו שגם פעילי "ישראל 2050" עומדים מאחורי ההפגנה; ספיר מ"ישראל 2050" הייתה עסוקה מדי עם המגפון בכדי לדבר איתי, אבל גם היא כמו כולם טענה שההפגנה היא לא פוליטית והם לא שמעו שום דבר על זה ש"הקרן החדשה" מימנה או תמכה בהפגנה.

יונתן מ"השמאל הכלכלי" טען שמדובר בעניין כלכלי נטו, כאשר השמאל משקף סוציאליזם ודאגה לציבור, בעוד הימין משקף קפיטליזם חזירי ודאגה לעשירים בלבד. הפגנה זו הפגנה, וכצפוי לא נפקד מקומם של הטרמפיסטים. לצד מפגיני חד"ש ומרצ עמדו ה"ליכודניקים החדשים" וניסו לפקוד חברים לליכוד בנימוק שפוליטיקאים לא מפחדים מהפגנות, הם מפחדים מהפריימריז, במילים אחרות, הפגנה על חוסר האפקטיביות של הפגנות. שני קשישים חביבים הופיעו בחולצות "גבעת עמל נלחמים על הבית" כי אם כבר נגד תשובה, אז עד הסוף.

למי בכלל אכפת מהמספרים?

אך הרגע המביך ביותר היה כאשר ניסיתי לברר על מה בדיוק ההפגנה. בניגוד אלי, נראה כי איש מהמוחים לא עשה שיעורי בית. דרישת הפעילים להגביל את מחיר הגז לסכום של 3 דולר נומקה בסיבה שזה המחיר המקובל בעולם. אחרי שהתעקשתי שהמחיר הממוצע בעולם עומד על סביבות 7.5 דולר, הם טענו שמדובר בחישוב מסובך, ויש לקחת את הסכום שהושקע במציאת הגז והפקתו – לא שמישהו ידע כמה כסף הושקע בקניית הזיכיונות, ביצוע הקידוחים והפקת הגז עצמו.

ואז הגיע טיעון המחץ: תשובה ממילא לא מסכן כלום, כיוון שמדובר בכספי הפנסיה שלנו, כלומר: את הפנסיה הציבורית זה בסדר לסכן. גם המשמעות של חברה בע"מ והחיוניות של מוסדות כאלו לכלכלה לא היו מובנים למפגינים. אך כדי שלא נצא בלי מסר חשוב, בכל זאת זיכרו: "ביבי משרת את האמריקאים".

משהו לא טוב קורה במפגש בין משטרה למפגינים; אמש בתל אביב. צילום: בן קלמר, פלאש 90

הבנתי שלא ברור מי מארגן את ההפגנה ועל מה, אבל למה מול עזריאלי ולא מול הכנסת? גם כאן לאיש לא הייתה תשובה טובה, אולי הסיבה לבחור בתל אביב נועדה להקל על קהל היעד? המשכנו לצעוד מהבימה למגדלי עזריאלי, שם החליטו המארגנים שכדי להגביר את המודעות של הציבור צריך לחסום את הכביש. פעילי השמאל הפגינו כושר נפלא והספיקו לחסום לפני שהמשטרה הגיעה, אבל כשהשוטרים הגיעו, התברר כי בנושא האלימות המשטרתית השוויון בפני החוק מתנוסס במלוא הדרו. לטעמי, שום דבר ממה שהיה שם - כולל פרובוקציות ואלכוהול- לא מצדיק התנפלות של שמונה שוטרי יס"מ על אדם בן שבעים.

לסיכום: כשהליגות מסתיימות, גם 'הפגנה לא חשוב על מה' זו דרך מעניינת להעביר את סוף השבוע.

השבדים מעורבים במשט הפוליטי לעזה, אך היחס השבדי לישראל לא תמיד היה יחס עוין • למען האמת, עד שנות השבעים שבדיה היתה מדינה פרו ישראלית • אז מה קרה בדרך? מתן אשר מספק הסברים

משט פוליטי לעזה; הספינה מובאת לנמל אשדוד. צילום: יונתן סינד, פלאש 90

ידעתם שהספינה 'מריאן' יצאה משבדיה? ידעתם שההתחייבות הראשונה של ראש הממשלה השבדי הייתה לקדם את ההכרה במדינה פלסטינית? מה בכלל השבדים רוצים מאתנו?  בשבדיה, יש קהילה מוסלמית המונה 7% מהאוכלוסייה, אך הבחירה לעסוק באובססיביות במדינת ישראל, נובעת לאו דווקא מסיבה זו.

השבדים מתמודדים עם בעיות אבטלה קשות, והיינו מצפים שענייני הכלכלה הם אלו שיעסיקו אותם. גם הרקע ההיסטורי של השבדים לא מסביר את האובססיה הזו. מדובר במדינה שתמכה בישראל באופן מסורתי, שהתפרסמה בזכות חסיד אומות העולם ראול ולנברג ועוד בכירים שבדים נוספים שהצילו יהודים בשואה. אין לה רקע אנטישמי חריג. ההגות השבדית הפילוסופית לא התאפיינה ברטוריקה אנטישמית (בניגוד לאוסטריה, גרמניה וצרפת). אז מה לעזאזל יש למדינה עם כמעט עשרה מיליון תושבים אי שם בסקנדינביה נגד ישראל?

כדי להבין את זה נצטרך לחזור אחורה לתחילת שנות ה-70. אלו מבינינו שעוד זוכרים את המתנדבים השבדים (והשבדיות) שבאו לבקר בארץ ולהתנדב בקיבוצים. יחסי הידידות הגיעו לידי כך שב-1966 הוסכם על ביטול הדדי בצורך באשרות כניסה לשתי המדינות. כפי שמתאר שגריר ישראל בשטוקהולם, משה יגר, בספרו 'מדיניות ניטרלית הלכה למעשה'. באותן שנים שלטה בשבדיה הגישה הנייטרלית: מחד, השבדים ראו באהדה את עלייתה של מדינת ישראל ואת ניצחונותיה הצבאיים, ומאידך רצו לשפר את מעמדם הבינלאומי על ידי תיווך וסיוע לפלסטינים. למרות חילוקי דעות כאלו ואחרים, בשנים 1968-1969 עוד ביקרו בשטוקהולם שרים ישראלים שמצאו מדינאים שבדים פתוחים לשיח. הכל השתנה כשאולוף פאלמה נבחר לראשות הממשלה ב-1969.

פאלמה נולד בשטוקהולם בינואר 1927. את השכלתו רכש בארה''ב בסוף שנות ה-40 ולאחר מכן חזר לשטוקהולם ומונה ליו''ר התאחדות הסטודנטים השבדית. כשנשאל מאוחר יותר כיצד הפך לסוציאליסט, הצביע פאלמה על הגזענות בה נתקל בארה''ב ומצבן העגום של מדינות אסיה בהן ביקר, אותו תלה בקולוניאליזם. בשנת 1953 מונה פאלמה למזכירו האישי של ראש הממשלה ומעמדה זו החל לעצב מדיניות חוץ חדשה מתחת לפני השטח: לא עוד נייטרליות כי אם בחירת צד מובהקת. שבדיה צריכה לסייע לעולם השלישי, הוא טען, וקידם את מדיניות הסיוע השבדית שמימנה תנועות שחרור לאומיות ברחבי העולם וארצות בעלות משטרי שמאל רדיקליים. המלחמה בווייטנאם הוסיפה לו את הממד ההכרחי לסוציאליסט אירופאי מצוי באותה תקופה: אנטי אמריקאיות ומכאן גם אנטי ישראליות.

'הרקע לטרור הוא הייאוש והמרירות של הפלסטינים' (אולוף פאלמה אוקטובר 1973)

הרקע הסוציאליסטי של פאלמה הביא אותו לסכסוך פנימי ראשון בשאלת היחס לישראל במלחמת יום הכיפורים. כששר החוץ השבדי ויקמן אמר באו''ם ב-11 לאוקטובר כי 'למלחמה זו קדם גל של טרור וטרור נגדי', יצא עיתון המפלגה הסוציאליסטית ARBETET נגדו משום שלא הבהיר כי הערבים הם שפתחו במלחמה. אחד מראשי המפלגה הליברלית פר אהלמרק אף הזכיר כי ישראל נאבקת על קיומה ואיננה יכולה לסמוך על תמיכה בינלאומית. בנקודה הזו התערב לראשונה פאלמה והביע את עמדתו בפומבי: לדידו, לא רק היהודים קשורים לאדמה אלא גם הערבים שנוצלו במשך מאות שנים ודמם נשפך על ידי ארצות המערב העשירות. פאלמה הסביר כי יש לקבל את האינטרסים הלגיטימיים הפלסטיניים וכי הטרור יסודו בייאוש ובמרירות של עם ללא מולדת. חשוב לציין כי באותה עת קיבלו דבריו הד שלילי נרחב בתקשורת השבדית שהזכירה לפאלמה את סירובו לסייע לפליטים היהודים מברית המועצות.

'מגנים את השיטות האלימות של אש''ף ואת פעולות התגמול של ישראל'

תחת שלטונו של פאלמה, נמשכה הנטייה השבדית כנגד ישראל, ועל רקע אמברגו הנפט הערבי, התקשורת החלה לגלות הבנה: 'ברור שעל שני הצדדים להסכים לוויתורים במו''מ. מדינות ערב לא ביקשו שישראל תימחק, ומנגד צריך לשאול אם ישראל תמשיך להתקיים לאחר שנשק הנפט יאלץ אותה לסגת מהשטחים הכבושים'. הנייטרליות השבדית נעלמה באופן סופי ב-1974. בנאומו באו''ם, נשא שר החוץ השבדי סוון אנדרסון נאום תקיף ובו הכיר לראשונה כי 'אש''ף הוא נציג העם הפלסטיני' ולכן יש להזמינו לנאום באו''ם. אולוף פאלמה עצמו חזר על הדברים והוסיף להסביר על המסורת השבדית של תיווך ומעורבות למען שלום במזה''ת, ולא שכח להוסיף גינוי : 'אנו מגנים את השיטות האלימות של אש''ף בדיוק כפי שאנו מגנים את פעולות התגמול הצבאיות של ישראל'. ב-1975 נתנה שבדיה לאש''ף את הקול המכריע במועצת הביטחון, ואפשרה את הזמנת אש''ף לדיון על המצב במזה''ת. הייתה זו שבדיה, אם כן, שפתחה את הדלת הבינלאומית עבור ערפאת וחבריו.

'ישנם קווי דמיון ברורים בין ההשמדה השיטתית של יהודים בידי הנאצים ובין פעולותיה המלחמתיות של ישראל' (אולוף פאלמה, 1982)

מלחמת שלום הגליל הביאה עמה החרפה נוספת ביחסים. פאלמה הוביל כעת את המערכה הבינלאומית לגינוי ישראל. 'אנו מיואשים מישראל', הסביר, והוסיף כי תמונות הילדים הפלסטינים מזכירות לו את תמונות הילדים היהודים מהשואה. לדידו, דווקא ישראל צריכה הייתה להבין כי לא ניתן להשמיד עם שלם. שיאה של המערכה הגיע באפריל 1983. לאחר שהוזמן ע''י פאלמה, הגיע יאסר ערפאת לביקור בשטוקהולם והתקבל בכבוד מלכים. הדיסוננס בדבריו של ראש הממשלה השבדי המשיך לבלוט: את פעולות אש''ף כינה 'שגיאות' ואילו את מעשי ישראל כינה 'פשעים'.

אולוף פאלמה נרצח ב-1986 בידי מתנקש אלמוני, אך במרוצת השנים הפכה גישתו לאבן יסוד במדיניות השבדית. המסורת שהוא הנחיל הוליכה לפתיחת שערי שבדיה להגירה, כאשר המונופול על התקשורת והאנטישמיות באקדמיה הובילו מדינה שהייתה בעלת כמעט 50 אחוזי תמיכה ביהודים בראשית שנות ה-70, להיות אחת מהמדינות המובילות בקמפיין ההכרה החד צדדי בפלסטין. אולי הסיפור שמאפיין ביותר את תוצאותיה של המהפכה המדינית בשבדיה הוא המאורעות בעיר מאלמו.

הפכה להיות פרו פלסטינית; הפגנה ברחובות שבדיה. צילום: מועמר עוואד, פלאש 90

'במקום לבקר את ישראל, היהודים עורכים הפגנה בכיכר העיר' (אילמאר ריפאלו, 2009)

עם 1500 יהודים מתוך 300 אלף תושבים, מאלמו עלתה לכותרות בשנים האחרונות לאחר שכונתה 'בירת האנטישמיות באירופה'. חלקם של המוסלמים שנקטו באלימות הובלט, בעוד המעורבות של שבדיים במהומות הוצנע יחסית. רוחו של פאלמה לגבי הסכסוך קיבלה ביטוי קיצוני הרבה יותר בראיונות שנערכו בעשור האחרון עם ראש העיר של מאלמו, אילמאר ריפאלו. במהלך מבצע עופרת יצוקה ערכה הקהילה היהודית במאלמו הפגנה בכדי 'להביע סימפטיה לקורבנות האזרחיים בעזה ובישראל. היהודים שרו 'הנה מה טוב' אך נתקלו בהפגנת נגד מוסלמית גדולה יותר ובה קראו לעברם 'היטלר היטלר'. סופה של ההפגנה היה בפצצה ביתית שנזרקה לעבר היהודים שפונו מיידית על ידי המשטרה. כשנשאל על כך ראש העיר בחר ריפאלו לבקר את היהודים על שלא הביעו עמדה תקיפה נגד מדיניותה של ישראל ואמר 'במקום זאת, הם בוחרים לערוך הפגנה בכיכר המרכזית שעשויה להעביר את המסר הלא נכון'. כשנשאל לגבי האנטישמיות העולה בעירו סיפק ריפלאו השוואה מקוממת: 'במאלמו לא נסכים לקבל אנטישמיות או ציונות', והוסיף כי 'לא היו התקפות נגד יהודים'.

אין ספק שלהגירה המוסלמית ולרצון להתקרב לעולם הערבי יש חלק נכבד במדיניות האנטי-ישראלית של שבדיה, אולם לא ניתן להכחיש את חלקו והשפעתו האדירה של אולוף פאלמה על הטיית דעת הקהל השבדית כנגד ישראל. יתכן והדבר מלמד כי הדבר הינו בר תיקון.

מתן אשר הוא סמנכ''ל המרכז לקידום יחסי ישראל-אירופה, חוקר ומרצה על אנטישמיות ויחסים בינלאומיים.

נאום "הערבים הנוהרים לקלפיות" ורטוריקה מתלהמת נוספת מצד ח"כים בקואליציה עושים עוול למדיניות האמיתית שנקטו ממשלות הימין לקידום ופיתוח הכלכלה, החינוך והתעסוקה בקרב ערביי ישראל • פרופ' רוברט צ'רי, מומחה לענייני מיעוטים, חקר ואסף את הנתונים • התמונה המצטיירת הרבה יותר אופטימית ממה שנהוג לתאר

מילים לחוד ומעשים לחוד; נתניהו ואימן עודה. צילום: נתי שוחט, פלאש90

אם יש דבר אחד שעליו מסכימים פרשני השמאל בישראל ובאמריקה, הוא שראש הממשלה בנימין נתניהו לא אוהב את ערביי ישראל ומבקש את רעתם. הסערה שהתעוררה סביב ההתבטאות שלו לפני הבחירות – טעות בשיפוט במקרה הטוב, או הסתה במקרה הגרוע – ביחס למצביעים הערביים ש"נעים בכמויות אל הקלפי" באוטובוסים של עמותות השמאל עזרה לבסס את החשד הזה. אך מבט מקרוב על העשייה של נתניהו למען ערביי ישראל, בניגוד להתבטאות פומבית כזו או אחרת, חושפת סיפור אחר לגמרי.

בתור התחלה, מדיניות ההעדפה המתקנת, שהונהגה תחת כהונתו של אולמרט, הואצה תחת ממשל נתניהו. היא העניקה עדיפות לפיתוח כלכלי, הכולל העברת תקציבים לאזורי תעשיה משותפים ביישובים ערביים ויהודיים; במסגרתה ניתן סבסוד ממשלתי לחברות במטרה לסייע להעסקת פועלים ערבים ולהרחבת תשתיות התחבורה, שאיפשרו לערבים להגיע לאזורי התעסוקה. המיזמים הללו היו כה מוצלחים, עד כדי כך שהממשלה החלה להקים פארקי תעשיות ולשכות תעסוקה במיוחד עבור היישובים הערביים. בנוסף, הממשלה הישראלית פיתחה תוכנית חומש לשיפור החינוך הערבי והקימה יחידה מיוחדת במשרד ראש הממשלה לקידום פיתוח כלכלי בקהילה הערבית.

למרות התנגדות הלאומנים הערביים, עוד ועוד קהילות ערביות החלו לשתף פעולה עם הרשויות הממשלתיות, במיוחד אלו שמזוהות עם הקו של מפלגת חד"ש. במקביל, היוזמות החינוכיות והתעסוקתיות החלו לשפר את האפשרויות של נשים ערביות, ושיעורי ההשתתפות שלהן בשוק העבודה השתפרו באופן ניכר. כך למשל, עבור נשים בגילאי 30 עד 39 טיפסו המספרים מ-24 אחוזים בשנת 2005 ל-34 אחוזים בשנת 2010.

השינויים הללו התרחשו גם במזרח ירושלים. ראש העיר ניר ברקת שיפר באופן משמעותי את השירותים הממשלתיים: השקעה בתשתיות ובתחבורה, תכנון השכונות, בניית בתי ספר והרחבה דרמטית של המתקנים הרפואיים, עד כדי כך שהשירותים הניתנים במזרח העיר אינם נופלים מאלו שבמערב ירושלים. המאמצים הובילו ערבים רבים ממזרח העיר לשייך עצמם למדינת ישראל, כולל עלייה חדה במספר מבקשי תעודות זהות ישראליות. למרות ניסיונותיהם הרבים של מנהיגים לאומניים, יותר ויותר תלמידים בבתי הספר נרשמו לתוכניות לימודים המכינות אותם למבחני הבגרות הישראליים.

כתוצאה ממדיניות זו, בין השנים 2005 ל-2011, גם לאחר חישוב האינפלציה, ההכנסה נטו של המשפחה הערבית עלתה ב-7.4 אחוזים. מנהלי עמותת 'סיכוי' רון גרליץ ובתיה קלוס, ציינו ש"מספרם של הערבים המועסקים בשירות המדינה עלה מ-2,800 עובדים בשנת 2003 לכ-5,000 בשנת 2011 – עליה משמעותית של כ-78 אחוזים, במיוחד בהשוואה לעליה של 12 אחוזים בקרב המגזר היהודי במהלך אותן השנים. [...] ההתרחבות של ההיי-טק בנצרת במהלך השנים האחרונות (נכון לעכשיו יותר מ-300 ערבים מועסקים בהיי-טק בנצרת, בהשוואה ל-30 בשנת 2008); וההצלחה של הטכניון בתמיכה פילנטרופית צמצמו את שיעורי הנשירה של סטודנטים ערבים מ-28 אחוזים ל-12 אחוזים.

אחוז התעסוקה והשילוב בעסקים ישראלים עלה; ערביה בשדה חקלאי בעמק חפר. צילום: גילי יערי, פלאש90

מה שפוליטיקאים אומרים, ומה שהם עושים

אז אם המצב אכן משתפר, מדוע באמריקה הביקורות הליברליות כלפי ישראל, המתריעות על מצבה המידרדר של החברה הערבית, כל כך קולניות?

סיבה חשובה אחת לחוסר רצונם של המבקרים להכיר בשיפור הניכר במצבם של השחורים בארצות-הברית בשנות ה-70' ובמצבם של ערביי ישראל בעשור האחרון היא הגישה שלהם כלפי הפוליטיקאים שאחראיים לשיפור. בארצות-הברית, הנשיא ניקסון נכנס לתפקידו בשנת 1969. הליברלים ציינו מיד את ההצהרות הרדיקליות הלא-רשמיות שלו ביחס לשחורים וליהודים. הם הדגישו שהניצחון שלו הוא תוצאה של "האסטרטגיה הדרומית", שמטרתה לדחוק בלבנים הגזענים לעבור מהמפלגה הדמוקרטית לרפובליקנית. כך, ניקסון הוצג כאדם נקלה שהקיף עצמו באנשים בעלי דעות קדומות.

אך כאשר בוחנים את הפעולות שביצע ממשל ניקסון, נראה שמאמציו בתחום זכויות האזרח היו משמעותיים. לדוגמה, תקציב זכויות האזרח שלו עלה פי-עשרים, ובתקופתו נערך תהליך ביטול הפרדה (דה-סגרגציה) יוצא מן הכלל בבתי הספר בדרום. עד שנת 1971, חלק גדול מן התלמידים השחורים בדרום למד ברוב בתי הספר הלבנים. מספר התלמידים בבתי ספר שבהם יותר מ-80 אחוזים של תלמידים שחורים היה נמוך יותר מאשר בצפון. תוכנית פילדלפיה שלו הביאה לסיום רוב הפרקטיקות הגזעניות הקיצוניות שהיו נהוגות באיגודי בניה, ויוזמות העסקים הקטנים שלו הובילו להתרחבות דרמטית של חברות בבעלות שחורים.

הוכפש בשל התבטאויותיו; ריצ'רד ניקסון

ההיסטוריון יו דייויס גראהם כתב: "[ניקסון] חתם על תיקונים לזכויות הצבעה ב-1970 וחקיקה למען שוויון הזדמנויות ב-1972, שבדרכים רבות שיקפו את ההעדפות המדיניות של 'ועידת המנהיגות' בנושא זכויות אזרח ושל קבוצות השתדלנות הפמיניסטיות. אף יותר בולטת מכך הייתה העובדה שניקסון עודד פיתוח של חקיקת העדפה מתקנת, שדרשה העדפה של מיעוטים בחוזים ממשלתיים עבור חברות פרטיות וציבוריות".

זהו בדיוק הפרדוקס עם נתניהו. מצד אחד, למראית עין יש לו גישות רגרסיביות כלפי ערבים (בוודאי בעיני מחנה השמאל), ורבים מבעלי בריתו בכנסת מביעים דעות המבטאות עוינות כלפי ערביי ישראל ואף מפקפקות בנאמנותם למדינה. מצד שני, המדיניות של נתניהו בנושאי תעסוקה וחינוך ראויה לשבח, בדיוק כמו זו שננקטה בתקופת ממשל ניקסון. המאמצים האחרונים היו אפילו יותר אקטיביים ואפקטיביים. למרבה הצער, אלו המדברים לכאורה בשם ערביי ישראל היו הרבה יותר מרוכזים בחסרונות האישיים של נתניהו מאשר במדיניות שלו ובתוצאותיה. כמו הנשיא אובמה ואמריקנים ליברלים רבים אחרים, הם הרבה יותר מרוכזים במה שנתניהו אומר, והרבה פחות במה שהוא עושה בפועל ביחס למיעוטים בישראל.

השמאל חותר תחת מטרותיו שלו – כדי לעשות "דווקא" לימין

המבקרים ניסו להתעלם או לחתור תחת המדיניות היעילה של הממשלה. לדוגמה, לאומנים פלסטיניים דיכאו שיתוף פעולה עם הרשויות הישראליות. בשעה שהממשלה פיתחה את היוזמות למען המגזר הערבי, העיריות הערביות היו צריכות להחליט האם לשתף פעולה עם רשויות התכנון. העיריות שבהן ההשפעה של הלאומנים גבוהה יותר היו אלו שנטו לסרב לשיתוף הפעולה. כאשר הממשלה פתחה את השירות הלאומי עבור ערביי ישראל, לאומנים, בהובלת אקטיביסטים של מפלגת בל"ד, פיזרו איומים כדי למסמס את המהלך. אך למרות המאמצים שלהם, ההרשמה גברה בצורה דרמטית. הסוציולוג פרופסור סמי סמוחה דיווח כי 90 אחוזים מהמשתתפים בפרויקט מביעים גאווה וסיפוק מן השירות שלהם.

שיטה נוספת של ראייה צרה של התקשורת הליברלית, היא זו המבליטה את ההאשמות והרגשות האנטי-ערביים בקרב יהודים-ישראלים. לדוגמה, דיוויד רמניק ממגזין ה'ניו יורקר' טען שנשיא ישראל ראובן ריבלין "הפציע כאחד המבקרים הבולטים ביותר נגד האלימות הגזענית, הרטורית, הלאומנית, הפונדמנטליסטית והעדתית". תוך שהוא משבח את כנותו, רמניק מאמין באמת ובתמים כי ריבלין הוא קול בודד במפלגת הליכוד, שאין לה כל אינטרס לצמצם את "המעמד הלא-שוויוני של הפלסטינים הישראלים וההיעדר המוחלט של זכויות אזרח עבור פלסטינים בגדה המערבית". החוקר דב וקסמן העיר כי "משנת 2003 ל-2011, בין 40 ל-50 אחוזים מהציבור היהודי-ישראלי התנגד למתן שוויון זכויות לאזרחים הערבים".

אך בניגוד למבשרי האפוקליפסה הליברלים, ישנן ראיות משמעותיות לכך שגישתם של יהודים-ישראלים כלפי הערבים-הישראלים מתרככת, ובאופן לא הדדי.

על-פי מדד היחסים בין הערבים ליהודים לשנת 2012 שנערך על-ידי סמי סמוחה, 45.7 אחוזים מהיהודים הסכימו לנוכחותם של שכנים ערבים בשכונות יהודיות, זאת לעומת 34.5 אחוזים בשנת 2001. בניגוד לכך, בקרב הערבים צנח מספר האחוזים של אלו המוכנים לעבור לשכונות יהודיות מ-66.4 בשנת 2003 ל-55.3 אחוזים בשנת 2012.

בנוסף, אחוז היהודים אשר "מכיר בזכויות הערבים לגור במדינה כמיעוט בעל זכויות אזרח מלאות" נשאר יציב בסביבות ה-75 אחוזים, למרות העובדה שברוב התקופה שבין 2003 ל-2012 ממשלות ימין החזיקו בשלטון. החברה הישראלית עדיין ניצבת בפני אתגרים משמעותיים בנושא זה, ללא ספק, אך ראוי שהמבקרים הליברלים ישקלו את התמונה המלאה ולא יתמקדו רק בשלילי.

כך לא נראה אפרטהייד 

הדבר נכון בעיקר כאשר אנו באים לדון במצבם של הבדואים בנגב, המדגים עבור מבקרי ישראל את המדיניות האנטי-ערבית הקשוחה של הממשלה. דוגמה לכך סיפק לא מזמן ה'ניו יורק טיימס', כאשר ניקולס כריסטוף תאר בטורו "שתי מדינות ישראל" הערכה חד-צדדית של הסיטואציה של הקהילה הבדואית בנגב, ואף השתמש בדימויים ממשטר האפרטהייד. לא רק שהכותרת של הטור רומזת על סיטואציה של אפרטהייד, הטור גם אפיין את היישובים הבדואים המוכרים כ"שמורות אינדיאנים", המקבילה האמריקנית לעיירות השחורות של דרום אפריקה.

אם לשפוט על-פי פועלו של ראש היישוב הבדואי חורה, מוחמד אל-אנבארי, הרי שמצטיירת תמונה אחרת לגמרי. תחת כהונתו הרוויח היישוב מקומות עבודה בדמות מוקדי שירות טלפוני, יוזמת קייטרינג של נשים המייצרות ארוחות לבתי ספר בדואיים, פרוייקטים משותפים עם הקיבוץ הסמוך ופרוייקט עם הקרן הקיימת לישראל כדי לגדל זנים מעורבים של כבשים ועזים עבור מזון אורגני ומוצרי צמר. במקביל הממשלה סיפקה סובסידיות נדיבות לחברות המעסיקות עובדים בדואים בפארק התעשייה החדש בעיר רהט ובאמצעות יוזמות תעסוקתיות נוספות.

מפעל קייטרינג של נשים בדואיות בחורה. צילום: הדס פרוש, פלאש90

כריסטוף היה צריך להתייעץ עם ה-OECD, שאישר את החברות הישראלית בהתבסס על שיפור משמעותי ביוזמות תעסוקה, מבנים, תשתיות, דרכים, רשתות תעבורה – ושיפור דרמטי בבתי הספר הבדואיים, שהקפיצו באופן משמעותי את ציוני התלמידים. בשנת 2000 לדוגמה, חלקם של ילדים יהודים וערבים שלמדו בגנים היה 85 אחוזים ו-48 אחוזים בהתאמה. דן בן דוד ממרכז 'טאוב' דיווח כי בזמן שאחוז הילדים היהודים נותר זהה בשנת 2010, אחוז התלמידים הערבים גדל ל-71 אחוזים.

בשנים 2007-8, כמות הכיתות שבהן מספר התלמידים עלה על 35 במגזר הערבי עמד על 35 אחוזים, ואילו במגזר היהודי הוא עמד על 19 אחוזים. כתוצאה מתוספת מימון, עד שנת 2010-11 רק 15 אחוזים מהכיתות בבתי הספר הערביים, בהשוואה ל-11 אחוזים בקרב היהודיים, סבלו מעודף תלמידים. במגזר הבדואי עמד המספר על 10 אחוזים בלבד. יחד עם יוזמות נוספות באותה תקופת זמן, מכון מיירס-JDC-ברוקדייל דיווח כי תוצאות מבחני מדד הצמיחה והיעילות של בתי הספר (GEMS) בקרב תלמידי כיתות ה' בבתי הספר הערביים עלו ביותר מ-40% בקרב תלמידים בדואים בנגב.

ובזמן שכריסטוף מתמקד במאמרו בעיקר בזכויות אדם ובהתמודדות של נשים עם אלימות, הוא מזניח את כל נושא המגבלות הפטריארכליות החמורות המגבילות את הנשים הבדואיות. למרות שמצבן השתפר פלאים בעשור האחרון – יותר נשים בדואיות משיגות גישה להשכלה מחוץ לקהילה המסורתית – המגבלות הפטריארכליות עדיין משחקות תפקיד משמעותי. יותר מדי נשים בדואיות עדיין לא יכולות לעזוב את הכפרים שלהן – ולפעמים אף את הבתים שלהן עצמן – ללא ליווי של קרוב משפחה ממין זכר.

ארגון הגג של ארגוני הנשים הערביות בנגב, פורום 'מען', הודה ש"בשל התרבות המסורתית והשבטית, החברה הבדואית לא מכירה בקיומן של הטרדות מיניות ואלימות נגד נשים. רוב מקרי ההתקפות המיניות כרוכים בגילוי עריות, ובמידה והם מתגלים בדרך כלשהי, הנערה/אישה מטופלת כאילו היא אשמה". אכן, לאחר שרציחות הנשים נמשכו בשבט אבו ע'נים, האקטיביסטית הפמיניסטית סמח סלמינה אע'בריה קוננה כי "לא הצלנו את האישה הצעירה מהכפר הבדואי הלא-מוכר בדרום, או את הנערה מהעיר מוכת הפשע". אפילו ח"כ חנין זועבי נאלצה להתבטא נגד הפטריארכיה הקיצונית שפוגעת בנשים ערביות-ישראליות רבות.

נאלצה להודות שמצב הנשים הערביות גרוע; חנין זועבי. צילום: יונתן זינדל, פלאש90

הכלכלה מרככת את השאיפות הלאומניות

והכי חשוב, היתרונות החינוכיים והתעסוקתיים הגבירו את התקווה בקרב הציבור הערבי-ישראלי. סקרים מצביעים על כך שהם מאמינים כי מצבם הכלכלי השתפר באופן משמעותי. במיוחד, חלקם של הערבים-ישראלים שהיו "מרוצים מאוד" מהתנאים הכלכליים שלהם עלה מ-40 אחוזים במהלך השנתיים של 2004-5 ל-60 אחוזים במהלך 2010-11. חשוב באותה מידה, בפעם הראשונה הראו תוצאות סקר של סמי סמוחה כי רוב מקרב ערביי ישראל דוחים את הגדרתם כפלסטינים. בזמן שהלאומנים הפלסטינים ממשיכים לדחות את המושג "ערבי-ישראלי", הסקר מאותת כי הציבור הערבי כבר לא מעוניין שהדרישות והשאיפות האישיות שלו ידחקו לאחור בשם מאבק לאומי למדינה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית ובעזה.

כל השינויים הללו מצביעים על כך שמטרות לאומניות מוצאות פחות ופחות תמיכה בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל, המתניידת כלפי מעלה. ככל שיותר מהם עולים למעמד הבינוני ומפתחים שאיפות עבור ילדיהם, הם מעדיפים מעורבות קונסטרוקטיבית על פני עמדה לעומתית-בדלנית. במידה והמגמות הכלכליות והחינוכיות הללו ימשכו, בל"ד תייצג רק את הערבים הישראלים שנותרו מאחור.

בזמן בחירות 2015, סקרים הראו באופן עקבי כי האזרחים הערבים מעוניינים ברשימה הערבית המשותפת כדי לקדם את המדיניות הקונסטרוקטיבית ששיפרה את הרווחה הכלכלית שלהם. הם רצו שהרשימה המשותפת תמשיך את המאמצים הקונסטרוקטיביים של עמותת 'סיכוי'. כאשר אנשים פוטרו שלא בצדק בגלל התבטאויות סביב הלוחמה בעזה, כל אדם שאיפשר לעמותת 'סיכוי' לייצג אותו בבית המשפט זכה בעבודתו בחזרה. בעוד שלאומנים מחו נגד נוסחאות מס לא הוגנות המגבילות יישובים ערבים, הייתה זו 'סיכוי', יחד עם עמותת 'אינג'אז', שתיעדו את העוולות הללו, והכריחו את ערן ניצן, סגן מנהל התקציבים במשרד האוצר להודות בפני הציבור כי נוסחת המימון הנוכחית הייתה לא הוגנת ושהיא תשתנה.

במשך מספר שנים, ראשי הערים מטעם חד"ש עבדו ביעילות מול משרדי ממשלה כדי לשפר את רווחתם הכלכלית של תושביהן. הדוגמה והמופת היה ראש העיר רמיז ג'ראיסי, שעזר להפוך את נצרת למרכז היי-טק לעובדים ויזמים ערבים. המנהיג של הרשימה המשותפת מטעם חד"ש איימן עודה תומך גם הוא במעורבות בונה. כאשר נוגן המנון התקווה לכבודה של הכנסת החדשה, בניגוד לחברים אחרים ברשימה המשותפת, נשאר עודה בחדר, ועמד בשקט. הוא הסביר כי בכך התכוון להראות שהוא מעוניין לעבוד באמצעות המערכת, בדיוק כפי שהאוכלוסייה הערבית הישראלית רוצה יותר ויותר.

אז מה עוד יכול נתניהו לעשות?

עתה הדבר תלוי בקואליציה של נתניהו, אם היא תבצע, או לא, את הרפורמות הדרושות.

ראשית, הממשלה חייבת ליישם שינויים בנוסחת המס, כך שיישובים ערבים יזכו לקבל נתח הוגן יותר מההכנסות.

שנית, בשנת 2013 משרד החינוך החל יוזמה היסטורית: המטרה היא לשכור 500 מורים ערבים עבור בתי ספר יהודים, כדי שילמדו נושאים אחרים מלבד השפה הערבית. למרבה הצער, לאחר כשנה וחצי, פחות מ-100 נשכרו. הממשלה חייבת לקדם את מאמציה להשגת המטרה.

שלישית, המאמץ הממשלתי להעלות את ההרשמה הערבית-ישראלית בטכניון ל-21 אחוזים, חלק השווה למשקלם באוכלוסייה הישראלית הכללית – בעוד שהתעסוקה הערבית בהיי-טק גדלה באופן משמעותי, היא עדיין מרוכזת בחברות ערביות ובחברות לווין בינלאומיות. כך, מספר הולך וגדל של בוגרי טכניון ערבים יוכלו ​​למצוא תעסוקה בהיי-טק רק אם הממשלה תדאג לחדירה מוגברת לחברות ההיי-טק הישראליות מהזרם המרכזי.

ישנם גורמים, כמו הנשיא הישראלי ראובן ריבלין, הסבורים שישראל צריכה גם לשנות או להתאים את הזהות שלה כך שתכלול סממנים לא-יהודיים. זהו בהחלט נושא ראוי לדיון. כך או כך, מאמציו של ראש הממשלה נתניהו הוכיחו כי הימין יכול לעשות הרבה כדי לעזור מיעוטים, לא פחות מהשמאל הפוליטי. אינטגרציה כלכלית וחופש, ואלו בהחלט לא תרופת פלא, הופכים את הדו-הקיום של חיי היומיום לקל יותר לאין שיעור.

מאנגלית: אריק גרינשטיין

______

רוברט צ'רי הוא פרופסור בברוקלין קולג' וב-CUNY Graduate Center. הוא פרסם שורה של מאמרים בנושא אי-שוויון גזעי וחיבר את הספר Moving Working Families Forward (הוצאת אוניברסיטת ניו יורק, 2013). המאמר הנוכחי מבוסס על מחקר שערך לכתב העת המדעי Israel Studies בשנת 2014 (ניתן למצוא כאן).

המאמר פורסם ב'מידה' גם בשפה האנגלית.

כרזות גרוטסקיות, טרמינולוגיה מרקסיסטית, פעילות לריבוי בני זוג ופירוק התא המשפחתי, סיוע למסתננים בלתי חוקיים ושיתופי פעולה עם ארגוני הקרן החדשה • הכירו את הפעילים והארגונים ה"א-פוליטיים" שמייצגים את "הציבור" במאבק הגז

הציבור נגד מתווה הגז. פעיל מרצ בהפגנה. פלאש90 יונתן סינדל

"הציבור לא מוכן לקבל לא מתווה מרוכך ולא מתווה של פשרה", מזדעקת אור-לי ברלב, כוכבת 'מטה המאבק בשוד הגז', בדיון בוועדת הכלכלה שעסקה במתווה הגז. ברלב מרבה לדבר בשם "הציבור" בליווי פאתוס חסר תקנה של פעילי מחאות סדרתיים. "אנחנו האנשים שקמנו להתנגד למתווה מונופול הגז. אני לא עומדת כאן לבד", נאמה בוועדה כמו הייתה גדעון האוזנר במשפט אייכמן.

אבל שכשעוברים על "נציגי הציבור" המדברים בשם הציבור נגד "שודדי הגז" מתברר שמדובר באוסף פחות או יותר מוכר של ארגונים ועמותות שנמצאות בכל המאבקים ה"חברתיים" הרגילים שצצים כפטריות אחרי הגשם בכל מערכת בחירות שזוכה בה הימין. השחקנים הידועים נמצאים עמוק בסיפור של מתווה הגז. למעט שני ארגונים שמזוהים עם הימין כמו "הפורום המשפטי למען ארץ-ישראל" ועמותת "ירוק עכשיו", המחאה הזו צבועה באדום בוהק: פעילי המחנה הציוני, מרצ וחד"ש, שאליהם מצטרפים 'V15', 'פרויקט 61'. בקיצור, כל החשודים הרגילים של האקטיביזם השמאלני מבית היוצר של ארגוני הקרן החדשה לישראל.

אור-לי ברלב, הפנים של מאבק הגז, החלה בפעילות חברתית עם תחילת המחאה של קיץ 2011. מאז היא ברחובות, ונדמה שאין מאבק שהיא לא נמצאת בו: מסתננים, קנאביס, זיהום אוויר? ברלב והטוויטר שם. בעבר עבדה כעיתונאית ברשת ב' ובעיתון 'הארץ' והיא מרצה מבוקשת בנושא ה'פוליאמוריה' (ריבוי בני זוג ומערכות יחסים), אותו היא מקדמת כמעט כמו מאבק הגז.

"בסך הכל רוצים שינוי"

צריך לומר, ברלב (תגובתה בהמשך) מכחישה מכל וכל כל שייכות פוליטית למפלגה כזאת או אחרת, שלה או של ארגון "חדר המצב". הפעילות החברתית והמחאות בהן היא עסוקה ממומנת לטענתה מכיסה הפרטי ו"איננה קשורה לימין ושמאל".

אך למרות הרצון לקונסנזוס, ברלב השתתפה בפעילות פוליטית לפני הבחירות. לצד אמירות וכרזות היוצאות נגד נתניהו ולפיד (כולל תמונה של נתניהו מחורר עיניים שנתלתה במשרדים של עמותת "מגמה ירוקה" הפועלת גם היא נגד מתווה הגז). היא מספקת לעוקביה רשימת המלצות להצבעה בבחירות ("תיפטרו מנתניהו, ואז נתחיל לדבר"); ומסבירה את האסטרטגיה הכוללת של המאבקים: "מה שחשוב בעיניי בבחירות האלה, זה ההצבעה למי שנראה לנו 'לחיץ' מול הציבור". לכן, לדעתה, אפשר להצביע לכחלון למרות שהוא "מחובר בקשרים חברתיים עם כמה מברוני הגז": "הנקודה בעיניי היא כמה הוא לחיץ מבחינת הציבור. ונדמה לי שהוא יחסית מחובר לציבור, קשוב ולא יוכל להרשות לעצמו את הניתוק שאפיין את לפיד, סילבן וביבי. וכמובן יכולתנו להפעיל לחץ אזרחי אפקטיבי". בדבר הזה, לפחות, ברלב הצליחה.

למרות הרטוריקה "למען הציבור" הארגון שלה, "צדק חברתי חדר המצב", לא מתאמצים להסתיר את העובדות הללו.

השיא היה כאשר ברלב נאמה לפני הבחירות בהפגנת השמאל בכיכר רבין ("עצרת הגרבוזים"). אל מול קהל שנופף בכרזות של מפלגת העבודה ומרצ ועל בימת פודיום שהכריזה כי "ישראל רוצה שינוי" נאמה הפעילה החברתית נאום חוצב להבות מדוע חשוב להפיל את שלטון הליכוד. "בקיץ 2011 קלטנו שאנחנו נשדדים. היום אנחנו כבר רואים מקרוב – בדיוק איך", נאמה בפאתוס אופייני של קיץ 2011, "היום אנחנו צריכים לקרוא לא רק להחלפת שלטון פוליטי, אלא להחלפת שלטון האוליגרכיה שאוחז לנו בגרון. אנחנו קוראים לחיסול שלטון האוליגרכיה, וייסוד מחדש של דמוקרטיה אמיתית שבה העם הוא הריבון בפועל, ולא רק על הנייר".

לפעילי ימין שהתלוננו על התגייסת "חדר המצב" לטובת מפלגות השמאל הוסבר כי ברלב הוזמנה לנאום על-ידי המארגנים, וכי מאבקיה לא מסתיימים בהפלתו של נתניהו: "אל תטעו לחשוב שאם יוחלף כאן שלטון פוליטי אחד באחר, זה אומר שהמהפכה הגיעה ואפשר לנוח. לא".

"אני לא משווה, רק מדגישה סכנות"

לא רק הפלת נתניהו עמדה לנגד עיני ברלב. היא הקדישה מאמצים גם נגד 'הבית היהודי', והשרים בנט ואריאל. ובינות לפעילותה החברתית, היא הספיקה גם לשתף בחמשיר המרמז להשוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית: "גרמניה הנאצית לא נבנתה בשבוע/  הבטחון הכלכלי היה רעוע/  המצב הכלכלי היה גרוע/ הוכרז מצב זמני קבוע/ גרמניה הנאצית לא נבנתה בשבוע". לשאלות הגולשים שתהו כיצד היא משווה בין שלטון נתניהו למשטר הגרמני של תחילת שנות השלושים, השיבה ברלב כי היא "איננה משווה", אך מצאה צורך להדגיש את הסכנות העומדות לפתחה של החברה הישראלית.

וכיאה לפעילת מחאה רב-תחומית, ברלב עוסקת גם בנושאים רבים אחרים, כמו התנגדות לברית מילה, וקידום נושא הפוליאמוריה: ריבוי מערכות יחסים בין בני אדם ולמעשה, פירוק התא המשפחתי. מונולוג מוזר בדבר ביטול מסגרות בתי הספר וקריאה לקליטת המסתננים האפריקנים בישראל מציבים את כוכבת '#שודהגז' באור רדיקלי למדי.

כשהקרן וארגוניה מתגייסים

ברלב אכן לא צועדת לבד. "הציבור" אמנם איננו מאחוריה כפי שהיא נוהגת לספר, אבל ארגוני השמאל ותקציביהם בהחלט מתייצבים לצידה. ארגון "שתיל", הזרוע הביצועית של הקרן החדשה לישראל, הפיץ בניוזלטר שלו עדכון על מחאת הגז, והפנה את מנויו לסרטון שכותרתו: "אור-לי ברלב נותנת בראש בוועדת הכלכלה |#שודהגז".

גם הקרן החדשה לישראל פרסמה את תמיכתה במאבק נגד מתווה הגז ותרמה את תרומתה לרטוריקה המתלהמת נגד חברות הגז ("בולמים את שוד הגז", הזדעק הפוסט בפייסבוק של הקרן), ארגון V15 תרם אוטובוסים להסעה להפגנות במוצאי שבת וארגון 'פרויקט 61' פרסם כרזות המבקשות ללעוג לנתניהו ולבנט בתחום הגז.

בין הגופים שהצטרפו למאבק במתווה הגז נמצאים ארגונים ירוקים כמו: 'מגמה ירוקה', 'אדם טבע ודין", וגופים חברתיים כמו 'חדר המצב', 'ישראל יקרה לנו', 'העמותה לכלכלה בר קיימא', 'הפורום הישראלי לאנרגיה', עמותת 'אנו' והארגון החדש: 'ישראל 2050'.

את קבוצות הפעילים שמנהלות את מאבק הגז אפשר לראות בלא מעט מאבקים פוליטיים אחרים. עמותת "אנו", המתמחה בליווי וניהול מאבקים חברתיים ופוליטיים, היא אחד הארגונים המרכזיים שעומדים מאחורי מאבק הגז. לעמותה תקציב מכובד המתקרב ל-3 מיליון ₪ בשנה, מתוכם, כרבע מיליון ש"ח בשנת 2014 הגיעו מהקרן החדשה לישראל. עמותת "אנו" מקדמת מאבקים חברתיים בין היתר למען המסתננים מארצות אפריקה, מאבקים של הבדואים מאל-ערקיב ושיתופי פעולה עם ארגון 'עדאלה' .

'אנו' מתהדרת בשמות מוכרים מהביצה האקטיביסטית. כך למשל בתיה קאלוש, סגנית יו"ר הנהלת העמותה, פעילה בארגון 'נשות הכותל' וב'יוזמות קרן אברהם', התבטאה בעבר שכיבוש הכותל היה "אקט כואב" לפלסטינים. או ליאור בן אליהו, "גייס המאבקים" של העמותה, שהוא פעיל ידוע רדיקלי מוכר עוד מימי 'סולידאריות שיח ג'ראח'.

שמאלני המדינה מתאחדים. הפגנה נגד מתווה הגז. פלאש90 תומר נאוברג

'בצלם' זה הציבור לא?

"תנועת הסטודנטים" – "ישראל 2050" אמורה להיות הפנים של המאבק הסטודנטיאלי במתווה הגז. מנהלים את העמותה כרגע שלושה סטודנטים: גיא גלוברמן, ספיר בלוזר ועילם לשם. לפי הרוחות שנושבות בהתאחדות לסטודנטים, מתברר כי העמותה כבר הצליחה לתקוע יתד בקמפוסים. באחת המצגות של הארגון הם מציינים כי בכוונתם לייצר שיתופי פעולה עם ארגוני שמאל כמו "אנו", "המשמר החברתי", "הסדנא לידע ציבורי" ו"מגמה ירוקה". גם כאן הרטוריקה הרגילה: הם מדברים בשם "הציבור" שאמור כמובן לתמוך בהשקפתם הכלכלית חברתית. בסעיף "חזון התנועה" הם כותבים כי מטרתם "שיפור המצב החברתי-כלכלי בישראל על-ידי קידום האינטרס הציבורי והחזרתו למרכז קבלת ההחלטות של נציגי הציבור".

פעיל בולט נוסף בפעילות נגד מתווה הגז הוא עו"ד גלעד ברנע שעשה את המוניטין שלו במאבקים נגד הפרטות בישראל. ברנע הוא מומחה להגבלים עסקיים וחבר אישי של ח"כ שלי יחימוביץ'. בין היתר פעל ברנע נגד הפרטת בית הסוהר הראשון בישראל והצליח לסכל את ההפרטה בבג"ץ. ברנע הוא חבר הנהלת 'בצלם' ואף היה יו"ר ההנהלה לפני ארבע שנים. את העתירה נגד מונופול הגז שהופנתה לבית הדין להגבלים הגיש ברנע בשם חברי הכנסת יחימוביץ' וגפני יחד עם ארגונים חברתיים, חלקם מהימין כמו ה'פורום המשפטי לארץ ישראל'.

גם הארגונים הירוקים התגייסו למאבק נגד מתווה הגז: 'מגמה ירוקה', 'אדם טבע ודין' ו'הפורום הישראלי לאנרגיה' הנהנים מתרומות קרנות המזוהות עם השמאל כמו קרן סבה ויד הנדיב. יו"ר ארגון 'הפורום הישראלי לאנרגיה', יעל כהן פארן, הצטרפה בבחירות האחרונות ל'מחנה הציוני'.

אלו הם, אפוא, פניה של המחאה ה"א-פוליטית" החדשה: קיצוניות פוליטית, רדיקליזם חברתי ותפיסות כלכליות נאיביות ("הכסף לא גדל על העצים, הוא פשוט נוצר מכלום"). מי שחושב שאלו מסרים המייצגים את "הציבור" מנותק למדי מהפרטים האנושיים שמרכיבים אותו. או כדבריה של ברלב עצמה במהלך המחאה החברתית: "הצדק דורש עם חברתי".

לא סיפור של שמאל או ימין. דיוקנו של נתניהו מתוך המשרדים של 'מגמה ירוקה'. צילום מסך מהאינסטגרם של ברלב.

תגובת אור-לי בר לב מ"חדר המצב":

"אנחנו קואליציה של ארגונים. יש ארגונים חברתיים, ישנם ארגונים סביבתיים ירוקים וישנם גם ארגונים ימניים. עכשיו נעשים כאן ספינים שגם אתם שותפים להם. המאבק הזה איננו קשור לימין או שמאל. רוצים לצבוע את המאבק שלנו במתווה הגז כמאבק בין ימין ושמאל כדי לטשטש את הסיפור האמיתי. המאבק הזה דווקא מקדם נושאים לאומיים והמהלכים של הממשלה פוגעים באינטרסים הלאומיים על כן מדובר במאבק פטריוטי מהמעלה הראשונה."

לגבי השתתפותה בהפגנת השמאל נגד בבחירות אומרת ברלב כי "זו לא הייתה הפגנה של המחנה הציוני, אלא הפגנה של 'מיליון ידיים' שרצו לעשות בלוק חברתי ובלוק מדיני. בבלוק החברתי כלכלי בחלק הזה אני נאמתי כי הוזמנתי לשם. כן, ושבוע אחרי זה הייתה הפגנה של בנט והגיטרה ואם היו מזמינים אותי לשם הייתי נואמת את אותו נאום בדיוק. אני רק מחכה שאנשי ימין יקראו לי ויאמרו בואו תדברי איתנו על הגז. אמנם יצאתי נגד ביבי ובנט אבל ביקרתי גם את בוז'י, טרכטנברג יאיר לפיד ויצאתי נגד כחלון. כולם על הכוונת שלי. צריך להגיד, נתניהו לא הציג מצע ולא הציג את עמדותיו במתווה הגז. אז בואו לא נתבלבל, הציבור לא בחר במתווה הזה כי נתניהו לא אמר שום דבר בנושא הגז. מותר וחובה לציבור לשאול שאלות ולחקור ולתהות מדוע הליך שמנוהל בחשאי בלי פרוטוקולים, בלי הקלטות הוא ראוי ומקובל במנהל תקין. העובדה שרוצים להעביר את כל הסמכויות ולעקוף את הממונה על ההגבלים בלי שחברי הכנסת יודעים על מה הם מצביעים זה ראוי? אז אין כאן רצון לשמוע את הציבור".

למרות שברית המועצות הייתה ניסוי חי וכושל של המרקסיזם, הכשלון הנורא עדיין לא הופנם • נראה שחברי הכנסת החברתיים שלנו סולדים מבעלי הון ודורשים עוד ועוד פיקוח על מחירים • מה שלא הצליח ללנין, לא יצליח גם לחנין

לא רק הקוטג' היה בפיקוח; תור לחנות בברית המועצות, 1930

"רווחי חברות הגז חייבים להיות מידתיים"
- יו"ר ועדת הכספים, משה גפני, רשת ב' 2.7.15

אין לי דבר נגד יו"ר ועדת הכספים – אבל באמירה שלו טמון כשל בולט לעין: אין דבר כזה "רווח מידתי".

הסוציאליסטים ה"חברתיים" יעדיפו שהמשקיעים בכלל יעבדו בהתנדבות – כי בעצם מה הם עושים? הם לא רצים, לא מרימים משאות כבדים, לא קודחים, לא מנהלים ובכלל לא מזיעים. לדידם, המשקיעים בסך הכל לוקחים הלוואה מהבנק ואחר כך נחים על זרי דפנה וגוזרים קופונים. בעיני הסוציאליסטים, המשקיעים, היזמים ואנשי העסקים תמיד יהיו עושקים נצלנים ושודדים.

השקפת העולם הזו מבוססת כמובן על תורותיו של קרל מרקס, שבספרו העיקרי – 'הקפיטל' – חשף את "הפטנט" של הקפיטליסטים לקחת לעצמם את הרווח במרמה, על-פי תיאורית ה'ערך העודף'.

לא מזמן שידר הבי-בי-סי תכנית בת שעה בה נאמר כי זהו "שקר גס" לטעון כי לקרל מרקס היה קשר כלשהו לאסון הכלכלי שפקד את רוסיה הסובייטית אחרי עלייתם הבולשביקים לשלטון. אך כמי שגדל בברית המועצות וחווה את הישגי הקומוניזם המרקסיסטי, אני מרשה לעצמי לטעון במלוא האחריות שכן.

האימפריה העצומה בעלת אוצרות הטבע ומשאבי האנוש הבלתי מוגבלים, נחלה מפלה איומה רק משום שבאוקטובר 1917 (לפי לוח השנה המקובל מדובר ב-7 בנובמבר) קבוצת אנשים שהאמינה בתורת מרקס תפסה שם את השלטון. הם ניסו ליישם את התורה המרקסיסטית על הכלכלה והחברה הרוסית  – ונכשלו. בדרך שילמה המדינה האומללה הזאת בחייהם של עשרות מיליוני אזרחים תמימים.

אבי שנאת היזמים; קארס מארקס

כבר בשנות ה-30' סימנים לכשלון נראו בכל עבר: "האוכלוסיה של צפון הקווקז והוולגה התחתונה הצטמקה בשנה האחרונה בכשלושה מיליון בני אדם, האוכלוסיה באוקראינה הצטמקה בכ-4 עד 5 מיליונים. אוקראינה דיממה לכדי חיוורון מוחלט", תיאר כתב הניו-יורק טיימס וולטר דוראנטי במכתב לדיפלומטים ברוסיה בשנת 1933. להערכתו, "בהחלט אפשרי שלא פחות מעשרה מיליונים מתו ישירות או בעקיפין ממחסור במזון בברית המועצות בשנה האחרונה". את האמת הזו, הסתיר דוראנטי מקוראיו, להם סיפר כי "כל הדיווחים על רעב הם תעמולה מרושעת ומגוזמת". לפי ההיסטוריון של הסטליניזם רוברט קונקווסט, לדיווחיו השקריים הייתה השפעה היתה עמוקה וארוכת טווח על דעת הקהל העולמית.

לנין מודה בטעות

העקרון הבסיסי בתורתו של מרקס גורס כי בשרשרת הייצור ישנו גורם מיותר לחלוטין, אשר גוזל את רוב הרווח במרמה ושודד את הפועלים: היזם. נאמנים לתורה זו, חיסלו הבולשביקים את מעמד היזמים והעבירה תפקיד זה למדינה, שלקחה על עצמה לנהל את הכול – והתוצאות ידועות. די מהר התברר שללא שוט של אדם אינטרסנטי (הדואג לרווחיו) הפועלים, האיכרים, העובדים, המהנדסים, המנהלים מטעם הממשלה לא מצליחים. מרקס וחסידיו לא לקחו בחשבון דבר קטן: טבע האדם. שנה לאחר המהפכה, ברוסיה הענקית, שבעבר ייצאה חיטה לאירופה, שרר רעב. באזורים מסוימים המצב הדרדר במהירות אפילו לכדי קניבליזם.

מנהיג הבולשביקים וולדימיר לנין היה איש מרושע אך חכם. הוא הבין שטעה והכריז על מדיניות הנא"פ – "המדיניות הכלכלית החדשה". הוא ויתר באופן חלקי על השיטה הסוציאליסטית והכיר בזכותם של האזרחים לייצר באופן פרטי. וראה זה  פלא – מיד צצו מפעלים וקואופרטיבים, אגודות, עסקים קטנים, והאיכרים התחילו לעבד את האדמות שקיבלו לשימוש פרטי. כבר בתוך שנה שוב הייתה רוסיה לאימפריה של חיטה, פירות וירקות ומוצרי צריכה שאי-אפשר בלעדיהם.

לרוע מזלה של רוסיה לנין החולה לא האריך ימים. הוא נפטר בשנת 1924, זמן קצר לאחר שינוי הכיוון. לאחר מאבק שנמשך כמה שנים, עלה סטאלין לשלטון בלעדי, שהכריז על תום עידן הנא"פ וחזרה לרעיונות המרקסיסטיים הנוקשים של הקומוניזם. הוא סגר עסקים פרטיים והלאים את האדמות. אלה שניסו להתנגד הוצאו להורג, ומשפחותיהם נשלחו לגולאג או לגלות בסיביר.

מאז, במשך 70 השנים הבאות, העבירה החמורה ביותר בחוק העונשין של ברית המועצות לא הייתה, רצח, שוד, אונס ואפילו לא בגידה במדינה – אלא בגידה ברעיון של מרקס: פתיחת עסק פרטי, וניהול ענייני כלכלה בניגוד לרעיון הסוציאליסטי לפיו רק המדינה קובעת מה ליצר, כמה, איפה, לאן לחלק את התוצר. והחשוב מכול: כמה לשלם לכל אחד מהעובדים. בברית המועצות פורסמו באותם ימים ספרים עבים לפי תחומי המשק עם רשימות של מקצועות. ניתן למצוא שם כל המקצועות שבעולם מלבד יזם, בעל עסק, משקיע. המדינה נטלה תפקיד זה על עצמה – ונכשלה.

בסוף שנות 1980 המדינה הייתה על סף פשיטת הרגל; אוצרות הטבע לא נגמרו, אך השיטה הסוציאליסטית גרמה לכך שאזרחים לא טרחו אפילו להתכופף להרים את האוצר שהם לא יתעשרו ממנו.

האחד במאי זה אנחנו; דב חנין. צילום: פלאש90

מה מניע את היזם?

בעשורים שקדמו לקריסה הכלכלית, ניסה השלטון הסוציאליסטי את כל הדרכים כדי להשיג תוצאות חיוביות: הוכרז על גיוס כללי של האזרחים למקומות עבודה; חוקקו חוקים חמורים נגד מובטלים מרצון, שלחו אותם לכלא, לגולאג; שינו שיטות ניהול, איחדו משרדים, פיצלו, הכינו תכניות שנתיות, לחומש, לשבע שנים וכלום לא עזר.

בתחילת שנות ה-80' הורה המנהיג התורן יורי אנדרופוב לשלוח פקחים לסייר באמצע היום ברחובות הערים, בקניונים, בבתי הקולנוע, אפילו בבתי המרחצאות (!). הם עצרו אנשים ובדקו למה הם לא בעבודה. את  אלה שלא היה להם הסבר ("עבדתי במשמרת לילה") – לקחו לתחנה והטילו עליהם קנסות. אך דבר לא עזר: לאזרחים פשוט לא היה אינטרס להתאמץ.

בעולם החופשי גילו את סוד ההצלחה מזמן. באחת ההזדמנויות ניסו האמריקנים להסביר לעמיתיהם כיצד עובדת הכלכלה החופשית. בספטמבר 1959 מנהיג ברית המועצות דאז ניקיטה חרושצ'וב נסע לביקור רשמי ראשון לארצות-הברית. בנסיעותיו ברחבי המדינה, ליווה את המשלחת שגריר ארצות הברית באו"ם לודז'. באחד מנאומיו לפני חרושצ'וב ופמלייתו, מנה לודז' את ההישגים הכלכליים האדירים של ארצו והסביר את הסיבה לכך. דבריו פורסמו ברוסית בספר שיצא לאור בברית המועצות בעקבות אותו הביקור:

גם לנו היה ניסיון בזמן המלחמה (מלחמת העולם השנייה) לרכז בוושינגטון את הפיקוח והתכנון הכלכלי. נוכחנו לדעת שהתכניות הפרטניות של רבבות היצרנים הבלתי תלויים מספקות תפוקה גבוהה יותר, מביאות לייצור בהיקף גדול יותר, לכלכלה גמישה ודינמית יותר, ולחיים עשירים יותר בסופו של דבר, מאשר כל מה שניתן להשיג בעזרת מספר מצומצם של תכניות של הגורמים הממשלתיים.

חרושצ'וב, שהיה מרקסיסט מושבע, לא יכול היה להבין זאת; וודאי שלא היה מסוגל לסטות מהדרך בה צעדה רוסיה מזה 40 שנה.

בימינו המרקסיסטים התמתנו והם כבר משמיעים קולות אחרים. הם מודים שגם היזם הקפיטליסט זכאי לתגמול, ומכירים בקניין פרטי, אבל הם רוצים להגביל אותו. מה שהם לא מבינים הוא שיזמים לא ניתן לגייס תחת סד של מגבלות ברווחים. לא שכר מינימום וגם לא שכר של שר בממשלה יספיקו כדי לגייס יזמים, מסיבה אחת פשוטה: מקור היזמות בשאיפה אחרת לחלוטין, שכרוכה בסיכונים גדולים והתחייבויות בהיקפים עצומים.

אני חייב להודות כי רבים מהיזמים הגדולים הם בעלי תכונות לא נעימות מבחינתי: הם מאוהבים בממון ומנהלים אורח חיים נהנתני. הם רוצים ארמונות, מטוסים פרטיים, יאכטות מפוארות, צי רכב בחצר. זה מרתיע לא רק את שלי יחימוביץ', אלא גם אותי. אך להבדיל ממנה אני מבין שאלו תכונות האופי של יזמים אמביציוזיים, שמצעידים את הכלכלה קדימה.

ככל שיהיו לנו יותר "קפיטליסטים חזירים" כך נזכה ליותר צמיחה ופרנסה ליותר אזרחים: מנהלים, מהנדסים, פועלים, מנקים ואנשי מכירות כולם נהנים בסופו של דבר משאפתנותו של היזם. פוליטיקאים יש לנו מספיק. תנו לנו יזמות.

________

יורי מור הוא סופר, מחזאי ופובליציסט, יו"ר אגודת הסופרים דוברי רוסית בישראל, ובעל טור שבועי בעיתון הרוסי-ישראלי "נובוסטי נדלי". 

הטענה שמספר ההרוגים ביישובי עוטף עזה ירד אחרי ההתנתקות לא הופכת את המהלך לנכון • באותה מידה, גם מניית מספר הנרצחים על-ידי מחבלים ששוחררו בעסקת שליט היא שגויה, ומשחקת לידי השמאל

מהלך שגוי, גם אם אף אחד לא נפגע מכך; הפגנה נגד שחרור מחבלים. צילום: הדס פרוש, פלאש90

יש לנו מציאות אחת. זה מקשה עלינו מאוד לדעת "מה היה קורה אם". שחרור גלעד שליט תמורת 1,027 מחבלים היה שגוי, אבל על הטעות אנו למדים מתוך שיקולים רחבים יותר מאשר העובדה שחלק מהמשוחררים רצחו לאחר-מכן.

אנחנו חיים בסביבה אלימה ובאופן טבעי מנסים לפענח בה את הסיבות והגורמים, אלא שלרוב המציאות מורכבת מדי. לספור נרצחים על-ידי משוחררי עסקאות אולי עוזר לנו להשלות את עצמנו שהבנו משהו, אבל זה הכל: אשליה של הבנה. הרי איננו יכולים לדעת מה היה קורה אחרת; חלק מהמחבלים ממילא היו משתחררים, אם הם עדיין היו כלואים בהחלט סביר שאחרים היו מגוייסים כדי לרצוח, וגם יכולת הפעולה שלנו הייתה נפגעת מכך שחמאס מחזיק את שליט. כך שייתכן שאם שליט היה עדיין בשבי, היו לנו יותר הרוגים. אי-אפשר לדעת.

אז איננו כל-יודעים, אבל בל ירפה הדבר את ידינו. מכך שבאופן נקודתי אנחנו משוללי ידיעה לא נובע שאי-אפשר לדעת כלום או שאי-אפשר להביע דעה מושכלת ואחראית בענייני מדיניות.

לעסקת שליט היו שני יתרונות עיקריים: להשיג יותר חופש פעולה למלחמה בחמאס, ולתת ללוחמים את הידיעה שאנו מוכנים לשלם כל מחיר כדי להחזיר אותם אם יחטפו או יישבו. אבל היה לה גם חסרון מרכזי, שעלה על היתרונות הללו: תג המחיר הגבוה שהוצב הפך את החטיפה לאירוע בעל משמעות אסטרטגית עבור אויבינו. המחיר הזה מתמרץ מאוד את דרך הפעולה הזו. כך יוצא שבזמן שעודדנו את רוח החיילים העלינו את הסיכוי לחטיפתם, ויצא שכרנו בהפסדנו. העסקה, לכן, הייתה שגויה.

ספירה טקטית, שיקולים אסטרטגיים

לשיקולים המרכזיים הללו אין קשר לכך שמשוחרר כלשהו רצח לאחר-מכן. זהו חשבון דמים מוטעה, סגנון תעמולה שהומצא על-ידי השמאל. איך יודעים שזו תעמולה? משום שאין מאחוריה יושר אינטלקטואלי. למשל, מספר ההרוגים בעזה ירד אחרי ההתנתקות; האם מתנגדיה מקבלים לפיכך את צדקתה? ברור שלא, ובאמת היא הייתה כישלון אסטרטגי, לא טקטי. באופן דומה צריך לדון בנסיגה מדרום-לבנון, שהורידה את מספר חיילי צה"ל ההרוגים, אבל הפכה את איום החיזבאללה על אזרחי ישראל להרבה יותר משמעותי.

באופן כללי, דרך המחשבה החשבונאית מובילה אותנו לשיתוק לאומי. למשל, יש סיכוי גבוה שפעולה צבאית לשחרור חטוף בודד תגבה מחיר גבוה יותר, ולפי החשבון הזה אסור לתמוך בה. גם מבצעים צבאיים עשויים לגבות מחיר גבוה, ולפי החשבון הפשוט אסור יהיה לצאת אליהם כדי לשפר את מעמדנו האסטרטגי ולהסיר או לדחות איומים שחשבון מימושם קטן יותר בינתיים.

הכשל המהותי של ספירת הרוגים נובע מכך שהיא לא לוקחת בחשבון שבקביעת מדיניות די באיום כדי להשפיע. האיום הזה לא מופיע בסטטיסטיקה כלשהי של הרוגים, הוא לא חלק משום תיאוריה סיבתית של רצח, ואי-אפשר לדעת מהן בדיוק השפעותיו. אבל הוא שם, מעצב את קבלת ההחלטות ומשפיע על מעמדה של ישראל. למשל, ברור לנו כשמש שאין מדינאי שמקבל היום החלטה אסטרטגית בלי לשאול את עצמו כיצד יגיב חיזבאללה עם תשתית עשרות אלפי הטילים שלו; תשתית שהקמתה התאפשרה בזכות הצמצום במספר חיילי צה"ל ההרוגים.

כדי לבחון מדיניות אי-אפשר לכן להסתכל רק על מספרי ההרוגים. צריך לשאול האם היא צמצמה או הגבירה את חופש הפעולה של ישראל? האם הגדילה או הפחיתה את האיום האסטרטגי? אלו הם הפרמטרים המרכזיים שהמחנה הלאומי צריך לחשוב עליהם, לא מספרים בודדים של הרוגים.

קשה לומר, ומן הסתם גם לחלק מהקוראים קשה להודות בכך, אך כמו במקרה לבנון ועזה, בהחלט יכולים להיות מצבים שבהם יש ניגוד בין ההצלחה האסטרטגית לבין מספרי ההרוגים. יש מחיר לשמירה על הגמוניה והרתעה. אבל לטווח הארוך המעמד האסטרטגי חשוב יותר, וממספרי ההרוגים לא מלמד על כך.

חוסר יושרה אינטלקטואלית; ארגון ארבע אמהות מפגין בעד נסיגה מלבנון. צילום מסך

מחיר הספירה

לסיכום, כמו חלק גדול מהרטוריקה של השמאל, גם ספירת הרוגים היא רטוריקה מוצלחת ביותר. אבל אין בה אמת. פעמים רבות לא ניתן למצוא קשר ישיר בין שיקולים אסטרטגיים וספירת הרוגים. ביטחון אינו כלכלה, ואינו מדיד כמותה במספרים. להפוך את הביטחון למשהו מתחום החשבון משול ללירות לעצמנו ברגל.

גם לו אף אחד ממשוחררי עסקת שליט לא היה חוזר לפעילות טרור, היא לא הייתה מוצדקת מבחינה אסטרטגית. וההפך נכון גם הוא: העובדה שחלקם כן חזרו לפעילות טרור לא הופכת את העסקה ללא-מוצדקת. העסקה רעה משום שאסטרטגית היא הייתה רעה, לא משום שאפשר להוכיח כאן משהו במשוואה חשבונית.

חבל שהימין מחקה כאן את מנגנוני התעמולה של השמאל. חבל, משום שהמחנה הלאומי צריך להיות מחויב לתמונה הגדולה ולחשבון התמריצים והאיומים הכללי. על-ידי ספירת הרוגים והמצאת תיאוריה סיבתית של מוות הימין משרת כאן בלי דעת את הניסיון להצר את ידי הממשלה. הוא כמובן היה רוצה להצר אותה רק בשחרור מחבלים, אבל המחיר של הטיעון והתעמולה שבהם הוא משתמש יהיה שמדיניותה תוצר באופן כללי, בעקבות שעבודה למספרי הרוגים במקום למצבנו האסטרטגי. אז אולי לא נשחרר יותר מחבלים, אבל גם ניסוג ונברח ונשהה את המחירים בתור מדיניות, כדי להרוויח פוליטית. כמו בעסקת שליט, שכרנו יצא בהפסדנו.

האמת היסודית שעלינו לשנן היא כללית, היסטורית, ואסטרטגית: הטרור האסלאמי והערבי קיים וימשיך להתקיים, וצריך להילחם בו בכלים מושכלים ובנחרצות, מתוך ידיעה שהוא עובדת חיים ציונית עבורנו. נעשה טעויות, ניכשל מדי פעם, הטרור תמיד יצליח לגבות מחיר כלשהו, אבל צריך לשמור את המדיניות ואת הטיעונים הגיוניים ואסטרטגיים. את ההיסטריה ואת תעמולת מספרי ההרוגים מוטב להשאיר לשמאל; הן רעות ומזיקות למדיניות באופן כללי, גם אם נדמה לנו שבמקרה שליט התעמולה הזאת עובדת לטובתנו.

לסיום, אמת אחרונה: מבחינה היסטורית מדדי הטרור היום יחסית נמוכים. הלוואי שיישאר כך.

יהודיה פעילת BDS הכינה סרט על "הנכבה המוכחשת" וזכתה לקיתונות של בוז מפלסטיני שדרש ממנה להצהיר שהיא "איננה ישראלית נאצית"• בחוגי הרדיקלים בזים ל"שוברים שתיקה" • ומה קורה לפעיל יהודי אנטי-ישראלי שמגלה שצרפת מתמודדת עם טרור מוסלמי כמו ישראל?

התגייסות מלאה לקמפיין הפלסטיני וגם זה לא מספיק. טרצינסקי על כרזת הסרט שביימה. צילום: יוטיוב

ליה טרצ'ינסקי היא במאית ועיתונאית שעובדת היום ביפו לטובת אתר החדשות (האנטי ישראלי) The Real News Network. היא גדלה באריאל, ובשלב מסויים הוריה עזבו לקנדה. שם בקמפוסים היא גילתה את "הסיפור האמיתי" של ישראל, והחלה את תפקידה כסופר-אקטיביסטית – פעילת שמאל רדיקלית עם כל החבילה של האנטי ציונות: פעילות בתנועת ה-BDS, כתיבה ארסית נגד ישראל, כיבוש, אפרטהייד, פאשיזם. הכול כלול.

לדבריה, היא גילתה את האור (או את החושך הישראלי) כאשר היא פגשה במקרה, בקמפוס בקנדה, פלסטיני שממש לא רצה להרוג אותה, ובלשונה: "אלוהים, הוא יודע שאני יהודיה ובכל זאת הוא לא רוצה להרוג אותי". מפגשים מהסוג הזה, סיפרה טרצ'ינסקי, ערערו את עולמה הפנימי. אז היא החלה לחפור ביסודות המכוננים של המדינה היהודית כל הדרך עד הנכבה. אחרי כמה שנים של פעילות אינטנסיבית פרו-פלסטינית היא יצרה גם כמה סרטים, העוסקים בנרטיב הפלסטיני מהזווית הכי פלסטינית שאפשר.

סרטה "בצדי הדרך" מספר את "הסיפור של הנכבה המושתקת" דרך עיניהם של שני פלמ"חניקים שמספרים על פשעי המלחמה, לכאורה, שביצעו במלחמת השחרור, זאת לצד תוספות של טרצ'ינסקי מתקופת החיים שלה בהתנחלות באריאל. הסרט זכה להקרנות רבות בעולם וגם בארץ. בראיונות עמה הסבירה טרנצ'ינסקי כי היא בחרה להיכנס לסיפור הנכבה משום שמדובר באחד הסיפורים הכי מושתקים בחברה הישראלית (העובדה שסרטה שודר ב"פסטיבל סרטי הנכבה בתל אביב" קצת סותרת את תיאורית סתימת הפיות אבל למה לרדת לדקויות).

כל ההקדמה הזו נועדה על מנת שנבין את הרקע המתאים לעלבון הגדול אותו חוותה לא מזמן באחד הפאנלים הרבים שהתקיימו סביב סרטה. בדיון שכותרתו "נורמליזציה וזהות במאבק למען זכויות הפלסטינים" השתתפה טרצ'ינסקי יחד עם רוני ברקן, מראשי קבוצת "חרם מבפנים" (הישראלים שמקדמים חרם על מדינת ישראל) ועם אקטיבסט עזתי ששמו מוחמד מאטר. הדיון שהתנהל שם הוא מאלף, בעיקר בגלל העובדה שמדובר בפאנל שכל יושביו הם אנטי ציונים, תומכי חרם על ישראל ויותר פלסטינים מפלסטינים. למרות זאת, האקטיביסט העזתי נעץ את פגיוני זעמו ללא רחם בפעילים הישראלים וקבע שהם מזויפים.

"לפני שאנחנו מתחילים אני חייב לבקר את מה שראינו עכשיו בסרט", אמר האקטיביסט העזתי, "אמנם הסרט מבקר את שטיפת המוח של הישראלים אבל... היו שם נקודות שמאוד הכאיבו לי. היא אומרת (טרנצ'ינסקי י"פ) שהיא אוהבת את המקום הזה (ישראל י"פ). והיא אומרת שזה הבית שלה, וכששואלים אותה מהי היא אומרת שהיא ישראלית... זה מאוד מכאיב כי הבית שלה בנוי על אדמות פלסטיניות. כשהיא אומרת שיש לה זכרונות טובים זה מאוד כואב, כי יש פלסטינים שגרים במחנות פליטים שיש להם זכרונות רעים בגלל הזכרונות הטובים שלה וזה לא הוגן כלפינו. ואני באמת לא מבין מה יכול להיות טוב בלגור בהתנחלות עם אנשים שהם ציונים, מתנחלים שתוקפים פלסטינים על בסיס יומי, הורגים אותם, תופסים את אדמתם והופכים את חייהם לאומללים מדי יום. אני באמת לא מבין על מה היא מדברת".

אז מה עוד צריכה לעשות אקטיביסטית פרו-פלסטינית אנטי-ציונית? למאטר תשובה ברורה: "אם את מרגישה רגשות אשמה על מה שקרה בנכבה... אז את צריכה להגיד את זה בקול: אני מתנגדת להיותי ישראלית; אני מתנגדת להיות חלק מהמאבק נגד אזרחים ובני אדם שחווים גיהנום רק בגלל שאני גרה באדמה הזאת. הפלסטינים נרצחים וגרים בבתים הרוסים בכל מקום בעולם רק בגלל שהיא אומרת שהיא ישראלית... הם אומרים שהם דמוקרטים הם לא... הם פשוט קבוצה של מפלצות שגרים באדמה שנגנבה מאנשים אחרים, שהרסו להם את הבתים וגנבו להם את המים..".

וכך זה המשיך והמשיך, כשמוחמד מאטר מספר כמה הסרט על הנכבה של טרצ'ינסקי מספר סיפור מעוות "כאילו בישראל יש אנשים שרוצים בשלום".

ירקו עליך? תגידי תודה!

שני האקטיביסטים היהודים ישבו בשקט, לא נעו ולא זעו, כל הזמן שמוחמד הרשה לעצמו להשתלח בטרצ'ינסקי. הם אף נאלצו למחוא כפיים בסוף דבריו. רוני ברקן, אנטי ציוני מובהק, הודה לדבריו של מוחמד ואמר כי הוא באמת לא מגדיר את עצמו כישראלי. הוא ישראלי רק מבחינה משפטית. טכנית, הצטדק ברקן, הוא ישראלי, אבל באמת "אין שום דבר לגיטימי במדינת ישראל". אם רק היה נברא סיני, רוסי או סעודי היה יכול לחיות עם עצמו. אבל מה הוא אשם שהוריו ישראלים?

טרצ'ינסקי ניסתה בכל זאת לגונן על עצמה. "זה לא סרט על פלסטין זה סרט על הכחשה ישראלית", הסבירה טרנצ'ינסקי וברחה לדבר על השואה, תוך שהיא משווה בין ההכחשה הגרמנית על עבר הנאצי לבין ההכחשה הישראלית ל"פשעי הנכבה": "זה דומה לישראל, אפילו היום בזכות המפלגות הפשיסטיות הקיצוניות שיצרו את חוק הנכבה והפכו את המילה נכבה למילה בעברית הצליחו לערער במקצת את ההכחשה הזו".

אך מוחמד, כמו המתאגרף מוחמד עלי, המשיך להכות באקטיביסטית הרדיקלית ללא רחם. "היא לא אומרת שיש משהו בעייתי בזה שהיא מגדירה את עצמה כישראלית", הסביר מוחמד לקהל האירופאי, "ברגע שאתם אומרים שאתם ישראלים זה אומר שאתם חלק מהמפלצתיות". טרצ'ינסקי הבינה שמדובר בפלסטיני קשה לפיצוח, וניסתה לגונן על עמדתה ("אם אני אעמוד כאן ואגיד 'אני לא ישראלית' זה לא יחזיר את המתים") תוך שהיא מזכירה למוחמד כי "בסופו של דבר יש אויב אמיתי ואני לא האויב שלך".

כמיטב מסורת המשא-ומתן הפלסטיני, מוחמד לא הסתפק בכך והלך על כל הקופה: "זה לא מסתדר לומר שאת ישראלית ואנטי ציונית. ישראל זה אומר ציוניות, ציונות זה אומר... נאציזם. אל תגידי שאת ישראלית... כי המקום הזה מלא מפלצות שהורגות אנשים... אם רק היית אמיצה מספיק ואומרת אני לא שייכת לקהילת המפלצות הללו אני הייתי מכבד אותך".

מסתבר אפוא כי ככל שהדבר תלוי במר מוחמד מאטר, כל עוד היהודים האנטי-ציונים לא משילים מעצמם את הישראליות, וחוברים לחמאס או לג'יהאד הוא לא יכול להיות רגוע. היש משהו יותר מעורר רחמים, כאשר רואים את הדרישה הפלסטינית המוחלטת להיעלמות והתאיינות מצד השותפים הכי גדולים שיכולים להיות להם מתוך החברה הישראלית?

מוחמד מטיף לטרצ'ינסקי: "ציונות זה נאציזם". צילום מתוך השיחה ביוטיוב

פשוט תשתקו

לא רק תומכי החרם הלוחמניים זוכים לקיתונות של בוז: גם פעילי ארגון "שוברים שתיקה" זוכים לכבוד מיוחד לאחרונה.

בתקשורת ובציבוריות הישראלית רגילים לבקר את ארגון השמאל מהצד הימני-לאומי של המפה – ובצדק. לאחרונה הם הפכו גם לשק החבטות של יאיר לפיד, שמריח את ריח התיעוב של הקונצנזוס הישראלי מה"יורים ומעידים". עתה ארגון "השוברים" מטווח גם מכיוון השמאל הרדיקלי והארגונים הפלסטינים: אתם טוענים שבצעתם פשעי מלחמה, שואלים את "השוברים" בשמאל הרדיקלי, אז מדוע אתם הולכים חצי דרך? תחשפו את עצמכם, תנו שמות של מפקדים בכירים שביצעו פשעי מלחמה, תדליפו לעיתונות בחו"ל סיפורים פליליים!

וכמו במקרה של טרצ'ינסקי, גם כאן הפלסטינים לא מתרשמים. מבחינתם שוברים שתיקה הם מתייפיפים, חובבי פרסום ברשתות זרות, ואפילו מעניקים גוון של מוסריות למדינת היהודים – וזה הדבר הנורא מכל.

השבוע פורסמה ברשתות החברתיות עדות של מבקר שוויצרי שקפץ לתערוכה של שוברים שתיקה שכעס מאוד על מה ששמע שם. לא ישראל הכעיסה אותו, אלא המרצה משוברים שתיקה שהתמקד יותר מדי בסבל של החיילים הישראלים בחברון והדילמות הבלתי אפשריות של החייל הישראלי הרגיש. המרצה, מסתבר, טען שלציבור הישראלי אין מושג מה קורה בשטחים, הוא כינה את הארגונים הפלסטינים "טרוריסטים" וסיפר שאין כוונה לארגון השמאל הישראלי לפעול להעמיד לדין חיילים ישראלים על פשעי מלחמה. המבקר השוויצרי כעס מאוד והתלונן על קיומה של התערוכה חסרת המשמעות ועל העובדה שהממשלה השוויצרית מממנת את תערוכת הבכיינות של ארגון שמאל ישראלי. על מה שוויץ מבזבזת את כספי המיסים שלה?! הוא תהה.

תכל'ס צודק. אם כבר לממן תערוכה אנטי-ישראלית, לפחות שתלך עד הסוף!

מכתב מחאה שוויצרי נגד תערוכת שוברים שתיקה. מבזבזים את כספי המיסים

מקס הזועם

אחת הדמויות המוכרות בארגונים האנטי ציוניים בארה"ב הוא מר מקס בלומנטל או מקס הזועם על מדינת היהודים. בגדול, הטיפוס הזה שונא אותנו. שונא את ישראל, מתעב את הציונות, חובב חרמות, כל החבילה הרגילה. בישראל הוא לא הכי מוכר אבל הוא מרואיין מבוקש ברשתות הגדולות כשיש מבצעים בעזה או כשישראל נמצאת בכותרות וזה קורה לא מעט. בלומנטל וחברו דיוויד שין עשו גם לא מעט סרטים על הגזענות של החברה הישראלית כלפי ערבים ומהגרים אפריקאים. המסר הוא פחות או יותר כזה: ישראל היא הדבר הנורא ביותר הקיים כיום עלי אדמות. צפון קוריאה? אירן? זה בקטנה. אבל ישראל? ישראל זה נכבה עולמית.

פלש לצרפת. בלומנטל. צילום יוטיוב

לאחרונה קרה מפנה ומקס הזועם נפתח לעולם הגדול. הוא גילה את צרפת. והצרפתים יש להם מאבק מסוים עם המוסלמים במדינתם הנאורה. אמנם רבים מכחישים שיש מאבק בין הרוח הצרפתית לאיסלאם אבל בלומנטל בחושיו המחודדים חש שמשהו מרוח ישראל דבק בצרפתים.

אז הוא יצר סרט על היחס של צרפת למהגרים המוסלמים. מסתבר, אם כן שישראל לא לבד. גם צרפת, בגלל מלחמתה בטרור שמיוצר על ידי מוסלמים, הופכת להיות בלתי סובלנית כלפי מהגרים מוסלמים. בלומנטל המופתע מהתפנית הצרפתית הלך עם מצלמתו לשוחח עם מהגרים מוסלמים שספרו לו על הדיכוי הצרפתי, הגזענות כלפי מוסלמים באשר הם, שנאת בורקות וחיג'אבים. איסלמופביה צרפתית. הרטוריקה שהייתה שמורה לישראלים צמחה כנפיים ועפה לה בעקבות הרוחות החדשות בפריז. בלומנטל רואה גזענים בכל מקום. הוא מתקשה להבין שכשדמוקרטיות מתמודדות עם טרור מטורף יש להן נטייה להתגונן ולפתח חוסר סובלנות כלפי ערוגות טרור.

וְאַף עַל פִּי כֵן
וְאַף עַל פִּיכֶם
אֶתְחַלְחֵל וְאֶתְכַּוֵּץ וַאֲמָאֵן לְהִנָּחֵם
מוּל הַשָּׂטָן עִם הַסַּכִּין
וּמוּל הַחַף הַמִּתְפַּחֵם.
אֶל מוּל אַכְזָר, אֶל מוּל אָח זָר
בִּירוּשָׁלַיִם וּסְבִיב שְׁכֶם,
אֶהְיֶה מֻטְרָד, אֶהְיֶה נֶחְרָד,
עַל חֲמַתְכֶם וְעַל אַפְּכֶם.

שֶׁתִּקְפְּצוּ לִי עַד מָחָר
עִם שִׂמְחַתְכֶם הַזּוֹ לְאֵיד,
עִם הַתַּרְעֹמֶת-בְּשָׂכָר,
עִם תְּלִיָּתִי עַל הַגַּלְעֵד;

נמשיך להזדעזע. על אפכם. צילום: יונתן סינדל /פלאש90

שֶׁתִּקְפְּצוּ לִי עַד טַבּוּר
עִם הַשִּׁסּוּי כְּלַפֵּי צִבּוּר,
עִם הַגִּרְגּוּר וְהַחִרְחוּר וְהַבִּרְבּוּר,
עִם כָּל הַדְּרוֹס-כָּל-מִתְנַחֵל,
עִם הַאֲנִי הַמַּאֲשִׁים –
אֲנִי אַמְשִׁיךְ לְהִתְחַלְחֵל
עַל אַף שֶׁכָּךְ אַתֶּם דּוֹרְשִׁים.

שֶׁתִּקְפְּצוּ לִי עַד אֶתְמוֹל
עִם הַצְּבִיעוּת הַזּוֹ עַד גֹּעַל,
עִם הַדִּמְעָה בְּעַיִן שְׂמֹאל
הַמֵּיטִיבָה כָּל כָּךְ לִפְגֹּעַ
בְּמָה שֶׁנּוֹחַ – אַךְ לִקְמֹל
הֵיכָן שֶׁחָם מִדַּי לִנְגֹּעַ,
עִם הַתַּגְלִית הַפִּתְאוֹמִית
שֶׁהַטֵּרוֹר מַמָּשׁ מֵמִית
אַחֲרֵי שָׁנִים שֶׁל הִתְעַלְּמוּת
כְּשֶּׁלָנוּ כְּבָר נִמְאַס לָמוּת.

אַתֶּם מֵתִים שֶׁאֵשָׁבֵר,
שֶׁכְּבָר אֶמְעַד,
שֶׁכְּבָר אֶפְלֹט מִפֶּה חִוֵּר
אֵיזֶה "כִּמְעַט",
אֵיזֶה "אוּלַי", אֵיזֶה "וְגַם",
אֵיזֶה חֲצִי
גִּנּוּי גִבֵּן וּמְגֻמְגָּם –
וְלוֹחֲצִים
בְּמַקְהֵלָה הָאֲחִידָה
עַל הַיַּבֶּלֶת
וְעַל הָרֶגֶשׁ בַּסְּחִיטָה
הַמְּקֻבֶּלֶת,
וּמַדְבִּיקִים לִי זוּג קַרְנַיִם
מָאֳרָךְ
וּמְנַפְּקִים לִי קַרְנָבָלִים
שֶׁאֶצְרַח
וּמְצַיְּרִים אוֹתִי כְּשֵׁד
וּשְׁמוֹ יָמִין,
וּפֹה וָשָׁם, אֲנִי חוֹשֵׁד,
דֵּי נֶהֱנִים,

וְאַף עַל פִּיכֶם,
וְאַף עַל פִּי כֵן,
גַּם אִם אֲנִי אֵרָאֶה מוֹצֵא-חֵן,
גַּם אִם תַּכּוּ בִּי בְּכָל הַגְּזָרִים
וּבְכָל הֶחָזֶה,
אֲנִי אֶתְחַלְחֵל מִטֵּרוֹר אַכְזָרִי;
מִין הֶרְגֵל שֶׁכָּזֶה.

תמר זנדברג, רובי ריבלין, שלמה בניזרי ואיילת שקד – אתר הסאטירה Ynes לא לוקח שבויים • ימנים ושמאלנים כאחד כבר נפלו בפח, אך האם הם למדו את הלקח הנכון? 

מפיל חללים מימין ומשמאל; אתר Ynes. צילום מסך

"כשהשרה איילת שקד אומרת שהומואים ולסביות יוכלו להינשא במדינת ישראל, רק אם יתחתנו זה עם זו, היא מפעילה למעשה שעון עצר, וכשהשעון יעצור, יופיע המטורף שידקור את מי שמשבש את תוכניותיה. שוב, היא לא התכוונה. היא בסך הכל דיברה על ענייני הלכה." –  את הדברים הללו כתב לאחרונה המגיש ואיש התקשורת אביעד קיסוס ב'ידיעות אחרונות', ונאלץ לפרסם התנצלות תוך זמן קצר. לא נעים. אף אחד לא סיפר לו שפיסוק מוגזם לא מוסיף לדרמטיות. אף אחד במערכת העיתון גם לא זיהה בזמן את העובדה הזניחה ששקד לא התכוונה וגם לא דיברה על ענייני הלכה, מסיבה פשוטה: היא מעולם לא אמרה את הדברים שיוחסו לה.

קיסוס, כמו רבים אחרים ברחבי הרשת, נפל בפח. הידיעה הזו הופיעה באתר הסאטירה Ynes – ל-א Ynet – תחת הכותרת "איילת שקד: משרד המשפטים לא יתנגד לנישואי גאים כל עוד מדובר בנישואי הומו ללסבית", לצד ידיעות מזוייפות נוספות, שמרעידות בשבועות האחרונים את הרשתות החברתיות. אתר Ynes משחק על הגבול הדק שבין אימרות דומות שנאמרו בעבר, או ידיעות שהיו בקלות יכולות להיות נכונות, לבין הדמיון.

כך לדוגמה הופיעה בו הכותרת "ח"כ תמר זנדברג: עליתי לקבר ערפאת, אחרים עולים לקבר בר יוחאי. מה ההבדל?". במאמר עצמו קישר הכותב/(ת?) בין מינויה של זנדברג לראשות הוועדה למאבק בנגעי הסמים והאלכוהול של הכנסת, לבין תמונה ישנה שהעלתה ח"כ ממרצ מביקור שערכה בקברו של ערפאת במהלך סיור ברמאללה. "אין זה מעניינו של איש לאלו קברים אני עולה לרגל. זו מדינה דמוקרטית", אמרה, לכאורה, זנדברג לאתר Ynes. "מאות אלפי אזרחים חוגגים בקברו של בר יוחאי מידי שנה חג פגאני כלשהו ששכחתי את שמו ואם אני עולה בצורה חד פעמית לקברו של חוזה המדינה הדו-לאומית ישר מתקיפים אותי." עוד "הוסיפה" חה"כ כי "דווקא המתקיפים אותי מהימין הדתי צריכים להיות הראשונים להודות לי על מאמצי לחדש את מצוות הקטורת". במאמר ניתן למצוא גם את "תגובתה" של דוברת הוועד לשמירת הקברים הקדושים – הגב' חיה נקרופילסקי.

ישראל מצטרפת למשפחת העמים

אופס; אביעד קיסוס. צילום: משה שי, פלאש90

חיש מהר האייטם עשה לו כנפיים, והנאצות לא אחרו לבוא. די לקרוא את התגובות המופיעות בתחתית כדי להבין שהקוראים הרבים (13,000 לייקים) לא ממש הבינו כי מדובר בסאטירה. זנדברג אף זכתה לקללות אישיות באמצעות מסרונים, והתלוננה בפני גיא לרר מ'צינור לילה' כי "מדובר בהסתה במסווה של סאטירה". אליה ואל השרה שקד הצטרפו ונכוו גם ח"כ לשעבר מטעם ש"ס שלמה בניזרי ("רעידת האדמה נגרמה בשל שינוי תמונות הגולשים בפייסבוק לסמל של משכבי זכר" – 19,000 לייקים) וכמובן, איך לא, נשיא המדינה ראובן ריבלין ("הנשיא ריבלין למשפחת ביטון: 'לא ביקרתי את אדל כדי לא לפגוע באוכלוסייה הערבית'" – 10,000 לייקים).

מנעד התגובות לכתבות של Ynes נע בד"כ בין אנשים שלא טורחים לפתוח בכלל את הידיעה ומשתפים (בהמוניהם) את הכותרת, לפעמים תוך סינון קללה או הבעת תרעומת על הנאמר בה, לבין תחושת צדקנות על מעשה רמיה, כביכול, שמוציא שם רע למושאי הכתבה. אפשר להבין זאת. אחרי הכל, זהו למעשה אתר הסאטירה הראשון בישראל שתופס תאוצה. אך לפני ששולפים את הלפידים והקלשונים ומנפחים את המוח עם דיונים על חופש הביטוי, כדי להכיר שמדובר בז'אנר די נפוץ ברחבי המרשתת בעולם. Ynes הוא לאו דווקא סאטירה במובן הקלאסי של המילה, אלא נופל יותר תחת קטגוריית "חדשות מומצאות". אני, באופן אישי, מכיר רק את המקבילות (ומקורות ההשראה) שלו באנגלית – ויש עשרות מהן.

כדוגמה נציין את המפורסם שבאתרי הז'אנר, הלוא הוא 'האוניון' (The Onion) – 'הבצל' המיתולוגי, שנוסד עוד בשנת 1988 ועלה לרשת ב-1996. מדובר במפלצת של ממש – ניתן למצוא אותו במהדורה מודפסת, הוא מפעיל ערוץ יו-טיוב פופולרי, ובו עשרות "תוכניות" סאטירה מקוריות, ואף שידור רדיו בפודקאסט. בשנת 2008 הוציא צוות האתר סרט באורך מלא בשם The Onion Movie. מטבע הדברים, גם 'האוניון' הפיל חללים רבים לאורך הדרך. כך למשל אפשר למנות את הבכיר לשעבר בפיפ"א ג'ק וורנר, שהורשע בקבלת שוחד, מציג לראווה בסרטון וידאו "הוכחה" לזכותו, שאינה אלא כותרת מפוברקת. 'האוניון' הצליח לעשות גם את מה שאובמה לא רוצה: לעבוד על האיראנים. סקר 'גאלופ' מומצא של האתר הוכיח לכאורה כי "חוואים אמריקנים לבנים מעדיפים את אחמדינג'אד על-פני אובמה", וזכה במהרה לכותרות בסוכנות התעמולה של האייתוללות 'פארס ניוז'. בלי קרדיט או קישור, כמובן.

גם אתר פלסטיני גדול בשם 'רמאללה סיטי' הביך את עצמו לאחרונה. זה קרה כאשר הוא ציטוט את "סוכנויות הידיעות", שחשפו את תוכניתו של המיליארדר המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב דונלד טראמפ עבור הסכסוך הישראלי-פלסטיני. טראמפ, כך נטען, קרא לשנע את הפלסטינים ולהעניק להם שטח ומדינה – בפורטו ריקו. ב'רמאללה סיטי' טרחו אפילו להעתיק את המפה המפוברקת שפורסמה במקביל לידיעה, שלמעשה מסגירה את העובדה כי מקור הידיעה באתר הסאטירי 'The Mideast Beast'. שמו של כותב האייטם, אגב, הוא בעז בולבולוביץ'. בערבית זה נשמע אמין יותר.

ג'ק וורנר מציג בגאון את ה"הוכחה" שלו; צילום מסך

קחו אחריות

נכון, Ynes עדיין רחוק מהרמה של אתרי הסאטירה הבינוניים בשפה האנגלית. הוא לא משופשף עד הסוף, וחלק מהאייטמים שלו בהחלט מפיצים ניחוח של תביעות דיבה באוויר. אך זו עובדה ידועה שבישראל יש לאקונה בכל הנוגע להומור סאטירי. אפילו תוכנית הדגל של הערוץ המרכזי בישראל, 'ארץ נהדרת', מבריקה לעתים רחוקות, וחזקה יותר בחיקויים מאשר במערכונים. ובאשר לסאטירה בימין, בואו רק נאמר שאנחנו מאוד מאוד מתגעגעים לקישון. בינתיים שאר העולם – מדוברי האנגלית ועד דוברי הלטינית ('Pocho'), מבריטניה ('Private Eye') ועד רוסיה ('Fognews') – כולם למדו שאת נחשולי החדשות הרעות כדאי למהול בחיוך וציניות. הגיע הזמן שגם אנחנו נצטרף לטרנד.

ועוד נקודה. אביעד קיסוס ציטט ונכווה, וכאיש בעל פרופיל ציבורי זה חמור יותר מן הגולש הממוצע שמשתף כותרת סאטירית בלי לבדוק את התוכן העומד מאחוריה. אך הלקח צריך לחלחל למתלהמים משמאל ומימין. כבר שנים שהציבור הישראלי הדעתני – הפעם בעיקר בימין – עסוק בביקורת תקשורת, ורודף אחרי כותבים ואנשי תקשורת ברחל ביתם הקטנה. אתר Ynes חושף כיצד רבים עושים איפה ואיפה, ולא טורחים אפילו לפתוח את הידיעה ולברר את הפרטים לפני שהם משתפים בהמוניהם, כל עוד הרוח שלה תואמת דעתם. אני מאתגר אתכם – אל תאמינו לאף אחד. תפסיקו לשתף כותרות, ותהיו יותר ביקורתיים כלפי התוכן שאותו אתם צורכים. אפשר להתחיל מהכתבה הזו.

גבי אשכנזי ואהוד ברק עושים קולות של כניסה לזירה הפוליטית, והשמאל כבר מכין את השטיח האדום לקראת "המושיע" החדש • היכונו לקאמבק של רעיון הנסיגה החד-צדדית

"המושיעים" החדשים?; גבי אשכנזי ואהוד ברק. צילום: דובר צה"ל, פלאש90

בסוף השבוע האחרון בראיון טלויזיוני ניסה יואב גלנט להוריד כף של די-9 על הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, ונראה שהדיווח הוא שיגרתי: לכוחותינו שלום, לא נגרם כל נזק. למרות ההתקפה חסרת התקדים של מי שמשמש היום כשר השיכון והיה מועמד לרמטכ"לות, נראה שהפאלו-אפ שנעשה לדברים בתקשורת היה מהופך. גלנט הוצג כאישיות נטולת שליטה עצמית ואשכנזי כמועמד ודאי למנהיגות בבחירות הבאות. יאיר לפיד נפגש איתו מספר פעמים, ורואה בו מספר 2. דהיינו – מועמד לשר הביטחון מטעם מפלגת השלטון הבאה, 'יש עתיד'. מדובר אפוא ב"עתיד" ספקולטיבי למדי. אשכנזי עושה שופינג פוליטי. יועציו מזהירים אותו מהמלכודת של מפלגת העבודה, שאמורה להיות הכתובת הטבעית למי שרוצה להיות מנהיג אלטרנטיבי.

אבל התופעה בכל זאת קיימת: ארבע וחצי שנים לאחר פרישתו מהרמטכ"לות, ואחרי שגולגל בזפת ונוצות של חקירות ודליפות סיטונאיות של חומרים מסוכנים בכל כבישי הארץ, דמותו של גבי אשכנזי לא דעכה, למרות תקוותם של אחדים. הראשון שבהם הוא עוד מועמד למנהיגות שכנראה לא ויתר: ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק.

אשכנזי נראה כטפלון. מוזר קצת. הוא היה סגן רמטכ"ל, לאחר מכן מונה על ידי שר הביטחון האגדי עמיר פרץ למנכ"ל משרד הביטחון. זה לא תפקיד שמי שחותר למנהיגות לאומית עובר דרכו – אלא אם כן קוראים לו שמעון פרס. כעבור זמן קצר נוצרו נסיבות יחודיות וגבי אשכנזי זומן ללבוש שוב את המדים ולקבל את תפקיד הרמטכ"ל בדרגות רב-אלוף. כמחצית מהקדנציה שלו חפפה לכהונתו החוזרת של בנימין נתניהו, ואז לפתע הממסד התקשורתי פוליטי החל לצייר אותו בדמות המושיע. "המושיע" הוא תמיד דמות בטחונית שניתן להציג אותה לעיני הציבור בנסיון להדיח את נתניהו. ראשי הלובי שלו היו הנשיא שמעון פרס, דובר צה"ל אבי בניהו והכתב בן כספית. בתקופת הצינון שלו, ניסו ממסדי האיתרוג להריץ את הנאשם בפלילים ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט.

אהוד ברק הוא לכאורה יריבו הנורא של אשכנזי. לגבי השניים קיימות שתי שאלות: מה נשאר ממעמדם הציבורי? והאם היעד הגדול של שניהם הוא התנתקות מספר 2 ביהודה ושומרון? לגבי השאלה הראשונה, ברור שמצב המניות של אשכנזי טוב יותר. כל עוד התקשורת לא תובעת בקול אחיד להעמידו לדין בפרשת הרפז, הרי שההחלטה לא להעמיד את אשכנזי לדין תאפשר לו להיכנס לחיים הציבוריים – אם גם במצב חבול. ברק בונה על זה שישראל תיקלע למצב מדיני ו/או בטחוני ללא מוצא ויחזור הביקוש למנהיגותו על תקן של איזה מר ביטחון מיתולוגי, כמו שהיה אריק שרון בתחילת האינתיפאדה השניה. כן, זאת שהקריסה את מנהיגותו של ברק.

הסיבה שבסופו של דבר לא יוגש כתב אישום נגד אשכנזי היא דווקא הרף הגבוה של החשדות. מאחר שכל החומרים בפרשה הובילו לחשד שהרמטכ"ל פעל נגד הדרג המדיני, הרי שהיה צורך לבנות תיק של קשירת קשר – שזה פוטש, או נסיון הפיכה. משפטן בכיר מאוד הסביר בעבר, שלא לציטוט, כי לא ניתן להוכיח קייס כזה ולכן לא צפוי כתב אישום. צריך לזכור כי בכל שלב יכול היה הדרג המדיני, קרי – הממשלה, להתכנס ולהחליט על הדחת הרמטכ"ל אשכנזי. מאחר שצעד כזה לא נעשה, הרי שכל המלל והתמלילים והתככים של חצר אשכנזי בקריה הם לא יותר מקידוח שהעלה מיזרקה של ביוב. אבל לא אקדח מעשן.

כרטיס אדום; גלנט ואשכנזי בימים יפים יותר. צילום: דובר צה"ל, פלאש90

חזרה לעידן הנסיגות

לגבי השאלה השניה, התשובה היא חיובית. כמעט ודאי, שגוש השמאל ירוץ על הכרטיס של נסיגה חד צדדית. מתברר שדווקא הימין היום מציע גישה מורכבת יותר למדיניות החוץ והביטחון של ישראל. המרכז-שמאל מציע מדיניות חד ממדית: כיוון שאי אפשר להגיע להסדר קבע עם הפלסטינים יש לבצע נסיגה חד צדדית בנוסח ההתנתקות של שרון, וכל שאר הנושאים האסטרטגיים הגדולים, כמו הגרעין האיראני – ישראל מעבירה את הבעיות האלה לטיפולה של ארצות הברית. מאחר שארצות הברית מטפלת במעטפת של ישראל לא נותר אלא לצמצם את מדיניות החוץ והביטחון של ישראל לשלושת העקרונות הריבליניים: ארצות הברית, ארצות הברית וארצות הברית. זה האינטרס הלאומי המרכזי של ישראל.

ברק הציב עצמו מחדש בזירה הציבורית בתקופת החגיגות של 15 שנה לנסיגה מרצועת הביטחון, לפני שלושה חודשים. הוא ראה בנסיגה הזאת מהרצועה הטריטוריאלית הצרה איזו פיסגה של הגות מדינית אסטרטגית. ההתבטאויות שלו תיארו את השהיה בשטחים שמעבר לקו הירוק כטעויות מתמשכות שמשקיעים בהן לאורך עשרות שנים עוד ועוד טעויות, ממון ודם, עד שמחליטים לעשות את מה שמתחייב. ברור שהוא ראה בריצה הבהולה מדרום לבנון מודל לצעדים דומים בעתיד. כאן אולי ההבדל בינו לבין אשכנזי. ברק מסוגל להוביל את זה ולבצע. אשכנזי הוא כמו אהוד אולמרט. הוא דמות ייצוגית של ממסדים מסוימים, בעיקר בטחוניים-תקשורתיים, שרואים בו מועמד מתאים לביצוע תכניות מדיניות שלא הוא הגה או יזם. בתקופת הרמטכ"לות שלו האמריקנים טיפחו אותו לצרכיהם בכל מה שקשור להתנהלות הממסד הבטחוני בישראל.

גם אשכנזי וגם ברק חסרים את התחכום של בנימין נתניהו. אשכנזי בפרשת הרפז התגלה כסוג של "בּוֹק" תמים, שהנכלוליות שלו אינה מעידה על עורמה אמיתית אלא על טיפשות. אבל יש פרשנים שגורסים שאם היה מוביל את 'המחנה הציוני' בבחירות האחרונות יתכן שהיה מנצח את נתניהו. בבחירות הבאות – בשנה הבאה או בעוד ארבע שנים, יוצב סימן שאלה על מנהיגות הימין; ולכן למועמד של מחנה מרכזי אחר, דוגמאת יאיר לפיד, אשכנזי או ברק יש סיכוי לנצח.  

אבות הקומוניזם כבר עברו מן העולם, אך שיטות הפעולה שלהם חיות וקיימות • ד"ר רון שלייפר, מומחה ומרצה מבוקש בתחום הלוחמה הפסיכולוגית, מותח קו בין כישלון המשילות של הימין בזירה הפוליטית לבין הזירה המדינית-ביטחונית • השינוי, הוא טוען, מתחיל בהחלטה אחת פשוטה שעדיין לא התקבלה

רק צריך לקבל החלטה; ד"ר רון שלייפר. צילום: גור דותן

קרוב ל-30 שנה שד"ר רון שלייפר, ראש המכון לתקשורת וביטחון באוניברסיטת אריאל, ניצב בודד בחזית חקר הלוחמה הפסיכולוגית בישראל. "לפני כשלושה שבועות נשאתי דברים בכנס באוניברסיטת אוקספורד", מספר שלייפר, נואם מבוקש באוניברסיטאות היוקרתיות בעולם, "ולמרות שרבים מהמאזינים שם לא אהבו לשמוע מה שהיה לי לומר, הם לפחות הקשיבו, מה שאני לא ממש יכול לומר על המצב בישראל. במלחמת העצמאות לא היתה לנו בעיה מוסרית להפציץ את הערבים עם מטוסי הלופטוואפה הנאצים שקיבלנו מהצ'כים אבל לדון על שימוש בטכניקות תעמולה של גבלס זה אסור. אז מתעסקים בהסברה – ומספרים לעולם על זלמן שיש לו מכנסיים, והוא ייבש ביצות וסלל כבישים. אני מנסה לשנות את התפיסה, והאמת שמי שעוזרים לי הרבה אלו איסמעיל הנייה ובעיקר חסן נסראללה, שמדגימים כמה נזק יכולה לוחמה פסיכולוגית לעולל לישראל".

שלייפר, שכתב שישה ספרים ופרסם עשרות מאמרים על לוחמה פסיכולוגית, משוכנע כי הזנחת הנושא כבר נושאת עימה השלכות אסטרטגיות הרות גורל לישראל. "נרדמנו בשמירה", הוא מתריע, "והתוצאה היא שקמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל הופך לזירה משגשגת ורווחית יותר משנה לשנה. גרוע מכך, מדינת ישראל בלעה בשקיקה את הלוחמה הפסיכולוגית נגדה. היא איבדה את הביטחון העצמי, הפילוג והשבטיות נותנים בה את הטון ואנחנו מציפים עצמנו ברגשות אשם שמונעים מאיתנו לנצח במלחמות. אם לא נתעשת, אנחנו עלולים להפוך למקרה לדוגמא כיצד מדינה חזקה ועוצמתית מבחינה צבאית נכנעה לאויביה כתוצאה מלוחמה פסיכולוגית יעילה".

בגין לא הפנים את הניצחון

במרץ האחרון ניצחו בנימין נתניהו והליכוד את יצחק הרצוג והמחנה הציוני באחת ממערכות הבחירות האמוציונליות ביותר שידעה מדינת ישראל. בעוד הימין חגג את הניצחון, השמאל, שהוביל בסקרים האחרונים בפער ניכר עד לרגע האחרון, התקשה להתמודד עם ההפסד הצורב. גורמים לא מעטים מתוכו נשמעו ממש נוזפים בחלקי העם שלא סרו לדרישותיו להדיח את נתניהו מכס השלטון. הרצוג אמנם נחל תבוסה, אך לדברי שלייפר, השמאל הרדיקלי דווקא מנצח. "השמאל האמיתי, לא המרכז המבולבל של הרצוג, רוצה שהימין, או לפחות מי שמגדיר עצמו כימין, ישלוט במדינה", טוען שלייפר. "זה גם פוטר אותו מאחריות, וגם מאפשר לו ליישם את אחד מכללי הברזל של לנין, האב הרוחני של הלוחמה הפסיכולוגית – כל הזמן להתלונן על מצבך. לבכות שרודפים אותך, שכולם פשיסטים ואם לא אתה -  הלכה הדמוקרטיה".

מצד שני, ממשלה ימנית מחזיקה במנדט לנתב תקציבים לגופים מסוימים ולייבש אחרים.

הפנים את התעמולה של מפא"י; מנחם בגין ז"ל. צילום: יוסי זמיר, פלאש90

"כל זה היה נכון אם אנשי הימין לא היה מפנימים את מעמדם כ'פורשים' ו'קיצונים' שהתעמולה הסוציאליסטית של בן גוריון ואנשיו הדביקה להם עוד משנות ה-40'. מנחם בגין, למשל, כונה עוד לפני קום המדינה 'חנווני קטן מוורשה' כדי להדגיש את הבורגנות והגלותיות שלו, אל מול האידאל הצבר-פועל-סוציאליסט-קיבוצניק. התעמולה הצליחה, ועובדה שהליכוד אמנם זוכה בשלטון, אך לרוב מתנהג כמי שלא מגיע לו להיות שם. עובדה שממשלת הימין מממשת הלכה למעשה לא מעט מעקרונות המדיניות של מרצ – אין בניה בשטחים ובירושלים, הצבא והמשטרה מסורסים ובעקבות כך הנגב והגליל מופקרים, האקטיביזם השיפוטי חוגג וישראל מפחדת לנצח במלחמות. השמאל הרדיקלי יכול לרשום לעצמו הצלחה מסחררת".

כיצד השמאל הצליח במשימתו?

"השורשים נטועים בימי קום המדינה ולפניה. הסוציאליסטים, דרך אינדוקטרינציה במוסדות החינוך, התרבות והתקשורת, השתלטו על הזיכרון הציבורי, הדירו את השונים מהם בפעולת בנין הארץ, והטמיעו את ההכרה ש'השמאל בנה את המדינה'. האתוס הזה מעניק להם עד היום את הלגיטימציה לנהוג כאדוני הארץ. אחרי שהציונות הסוציאליסטית התפרקה, השמאל הגרעיני עבר לת"א, והקצין עצמו עם 'שיח הזכויות'".

באילו פעולות בגין היה יכול לנקוט כדי לשנות את המצב?

"קודם כל, צריך להודות שבימין לא הבינו את כללי המשחק של התעמולה, עוד מהימים בהם שמואל כץ היה זאב בודד בלשכת העתונות של האצ"ל. השמאל רעד מפחד כשהליכוד עלה לשלטון ב-77'. הוא לא חזה את השיתוק התודעתי של הימין, את הפחד ורגשי הנחיתות לעומת 'אלו שבנו את המדינה'.

"ב-1981, אחרי הפעם השניה שבגין ניצח בבחירות, באו אליו אנשי הליכוד ושאלו מה קורה עם המשרות לאנשינו, ג'ובים בלשון העם. בגין אמר להם ש'אנחנו לא עושים את זה'. זו הייתה טעות איומה. בדיוק כך בן גוריון נהג. הצבא, הרדיו, הוצאות הספרים (ספריית הפועלים), הטלוויזיה (ערוץ 1) – כולם נשלטו על ידי אנשי מפא"י, ועד היום השמאל נותן את שם הטון, ומקבע את ההכרה שהימין שולט אבל השמאל קובע איך האזרחים יחשבו".

אתה טוען שהיה צריך לדחוף אנשי ימין לצמרת הפיקודית של צה"ל?

"בתקופת בן גוריון, אחד השיקולים אם לקדם קצין מסוים לדרגה בכירה היה מידת הנאמנות הפוליטית שלו לשלטון מפא"י. רק שבן גוריון הצליח למכור את האשליה שצה"ל הוא א-פוליטי. בגין לא נהג כמוהו, ומרבית הקודקודים בשירות הציבורי ובמנגנוני הביטחון נותרו בשליטת השמאל".

אז גם המשפט "יש שופטים בירושלים" שמיוחס לבגין (בפועל אמר בגין "יש שופטים בישראל") מהווה ניצחון ללוחמה הפסיכולוגית של השמאל?

"בהחלט. בגין העניק חותמת כשרות לאליטה הישנה. לא סתם השמאל נזכר בבגין היום בערגה".

הקרן החדשה וטכניקת הספירלה של לנין

שלייפר מצביע גם על הדרך בה השמאל הרדיקלי הצליח, החל משנות ה-70', להתנחל בלבבות של חלק נכבד מקרב צאצאי המפא"יניקים. גם כאן, ולא בפעם האחרונה בראיון, שלייפר חוזר ללנין. "טכניקת הספירלה של לנין", הוא מסביר. "מתמקדת בהתחלה בהנחלת אידאולוגיה בקרב גרעין קטן של מתעניינים, בסיבוב הבא עוברים לאלו שמחפשים מסגרת, הם סוחפים אחריהם את המקופחים וכך המעגל הולך ומתרחב. בישראל, אחד האנשים הבולטים שהחלו להניע את הספירלה של השמאל הקיצוני הוא אורי אבנרי, שבעזרת העיתון 'העולם הזה' הצליח להחדיר מבעד לפורנו רך ורכילות את השקפותיו הפוליטיות לקוראים מהזרם המרכזי. מי שרצה להיות 'נחשב' קרא את 'העולם הזה', והדעות הקיצוניות העניקו לקורא את ה'רדיקל שיק' האופנתי".

אי אפשר לתלות את ההצלחה של השמאל הרדיקלי רק ב'העולם הזה'.

"כמובן שלא. החל משנות ה-70, בעיקר אחרי יום כיפור, החוגים למדעי המדינה והרוח באוניברסיטת תל אביב תפסו כיוון פוסט-קולוניאלי, שכולל גם את האשמת ישראל בסכסוך. שלמה זנד, למשל, איש מצפן בעברו ומרצה באוניברסיטת ת"א, חושב שהוא מתקן את העולם וכתב ספר מופרך שאין דבר כזה עם יהודי. הספר מוכר מאות אלפי עותקים ברוסיה. זנד התגאה בעבר שכל סטודנט שלו מדריך שישה דוקטורנטים. הם האינטלגנציה הבאה של ישראל – והם ינחילו לדורות הבאים את המציאות הסופר-רדיקלית שספגו. זה נשק עוצמתי של השמאל, הרבה יותר מניצחון בבחירות".

אוניברסיטת בר אילן, בה עבדת, ואוניברסיטת אריאל, בה אתה עובד כיום, לא מאזנות את התמונה?

"לא ממש. בחוגים שונים, כמו מגדר ומדעי הרוח, יש אלמנטים שמוטים חזק שמאלה. אריאל רוצה להצטייר מאוזנת ומצניעה סממנים שממתגים אותה כימנית. הימין יכול להקים תוך חמש דקות ארבעה קראוונים במאחז, אבל גם עוד עשר שנים לא יהיה כתב עת חדש למחשבה ימנית במקום 'נתיב' שנסגר כבר לפני שבע שנים. הימין הפנים את התפיסה של השמאל, שאתה יכול לבחור: או להיות אינטלקטואל או להיות ימני, והוא לא משיב מלחמה. המגמה היא שהימנים הולכים להייטק, לחשבונאות או משפטים ומשאירים את ההיסטוריה, הפילוסופיה ומדע המדינה לשמאל. זו טעות קשה. אפילו ראשי מחלקות במוסד ובשב"כ עושים תואר שני בביטחון באוניברסיטת ת"א, כך שהלוחמה הפסיכולוגית חודרת גם לשם. אני מנסה להילחם בתופעה - הקמתי מכון מחקר ללוחמה פסיכולוגית ואני מעניק פרסים לספרות צבאית על ביטחון ישראל – אבל זו טיפה בים. צריך עשרות כמוני".

ההיגיון הוא לשכנע את הישראלים לא ללחוץ על ההדק; הפגנה בת"א לציון יום השנה לעופרת יצוקה. צילום: רוני שוצר, פלאש90

צינור משמעותי נוסף דרכו מטמיע השמאל הרדיקלי את השקפותיו בחברה הישראלית הוא מה שמכונה ארגוני החברה אזרחית – שם נרדף לקרן החדשה לישראל. הקרן, מסביר שלייפר, פועלת בשיטה של וילי מינצנברג, הקומוניסט הגרמני של לנין – להעביר את הקומוניזם למערב אירופה דרך 'ארגוני חזית' – ארגונים לגיטמיים ומוצדקים, כמו אגודות נגד רעב ולמען שלום עולמי, שממומנו על-ידי הקומוניזם הרוסי ונשלטו על-ידו ברמות שונות של חשאיות – אך בראשם עומדים אנשים מקומיים. הרציונל הוא שאם אתה לא יכול לנצח את האויב בשדה הקרב, תשכנע אותו לא ללחוץ על ההדק. גרמנים חסרי כל קיבלו מרק בבית תמחוי, ועל הדרך שמעו הרצאות וראו סרטים על הקומוניזם ובעיקר נתנו את הכתובת שלהם – וכך הפכו למעשה לפעילים. הצד השני של המשוואה היה הקמת ארגונים כמו 'הליגה לידידות רוסיה ואנגליה/צרפת/גרמניה' שטענו כי 'יש לנו מה ללמוד מרוסיה', ורכבו על כל מחאה אזרחית כדי לזעזע את יציבות השלטון והחברה.

"הקרן החדשה לישראל, הממומנת באמצעות ארגונים מחו"ל, חלקם מסעודיה (כפי שנטען בספר 'לממן את הלהבות' של אדווין בלאק), פועלת לפי אותה מתכונת – מימון ארגונים לגיטימיים המסייעים לאנשים קשי יום, כמו מוגבלים או נשים מוכות, כדי להצית או ללבות את האש של מחאות אזרחיות, חלקן מוצדקות ביסודן, שעלולות לפורר את החברה הישראלית, כמו הבדואים או יוצאי אתיופיה. הסיוע לנזקקים מהווה גם דרך להחליק בגרון את התרומות בהווה או בעבר לבצלם, יש דין, שוברים שתיקה, קואליציית נשים למען שלום וארגוני שמאל רדיקלי נוספים. ככה יוצרים מהפכה, ולא משנה כמה דם זה יעלה כי מה שחשוב זה 'טובת העם', ולא חשוב כמה קורבנות יש בדרך, כמו במקרה של וייטנאם או המחתרת האלג'יראית".

השמאל הרדיקלי הישראלי גם שואף למהפכה, אפילו במחיר אלימות?

"כן, אם צריך מלחמת אזרחים, זה שווה. היום. בעידן הרשתות החברתיות, העבודה קלה יותר, והכסף הרב שזורם בקמפיין הדה-לגיטימציה הופך את התעשייה הזו גם למקור פרנסה מניב".

טליה ששון, נשיאת הקרן, רוצה לפורר את החברה הישראלית?

"לא, היא ציונית. אבל היא בגדר של 'אידיוט שימושי' – חושבת שהיא עושה טוב. כך גם עודד קוטלר שחושב שזה יהיה טוב שהמדינה תממן הצגה של מחבל, או אלו שעשו את 'הסלילים הגנוזים' – סרט שעושה נזק אדיר למוניטין הישראלי. המחשבה שצריך לחשוף את האמת בכל מחיר זו שטות גמורה. אני רוצה לראות אם היוצרים היו רוצים לחשוף בפני העולם כל פיסה לא מחמיאה מחייהם הפרטיים. בני מוריס נתן פרשנות חדשה לכאורה לסיפור של הפליטים ואח"כ הופתע שהפך לכלי בידי אנטישמים שרוצה לחסל את ישראל. השאלה אם עוד 50-40 שנה, כשכל אותם אלו שרוצים לחשוף את האמת ולשנות את העולם יהיו על ערש דווי אך ישראל אולי כבר לא תתקיים, יסתכלו אחורה ויתחרטו".

"המונח 'צבא מוסרי' הוא אוקסימורון"

שלייפר חוקר זה עשרות שנים את הלוחמה הפסיכולוגית במלחמות במזרח התיכון. "לוחמה פסיכולוגית לא מכריעה מלחמות", מסביר שלייפר. "היא מהווה כלי בידי המפקד, בנוסף לחיל האוויר, השיריון, הרגלים וכו'". שלייפר מציין את מלחמת המפרץ הראשונה כדוגמה לחיסכון בחיי אדם בזכות לוחמה פסיכולוגית. "עשרות אלפי חיילים עיראקים נכנעו מכיוון שהאמריקנים העבירו להם מסרים שהפחיתו את חששם מהשבי, והצליחו לגבור על רגשי הפטריוטיות של החיילים העיראקים והחשש לגורל משפחותיהם אם ייכנעו".

שלייפר מתמקד בלוחמה הפסיכולוגית שמפעילים אויביה של ישראל, וניתח בעבר את ההצלחה של הלוחמה הפסיכולוגית הפלסטינית בשתי האינתיפאדות וזו של חסן נסראללה, שהובילה ליציאת צה"ל מלבנון. "ההצלחה של הלוחמה הפסיכולוגית היא לגרום לאויב לקבל החלטה שנוחה לך, וזה בדיוק מה שקרה במקרה של הנסיגה מלבנון", קובע שלייפר בנרחצות. "היציאה מלבנון היתה צעד אידיוטי לחלוטין, אם לא כתשת לפני כן את דרום לבנון מהאוויר. אנחנו רואים את זה היום, עם עשרות אלפי הטילים שפרושים לנו על הגבול ומחכים לפקודה איראנית. נסראללה הצליח לשכנע את הישראלים כי לבנון זו ביצה שחייבים לצאת ממנה, וכי האינטרס שלנו לצאת גובר לכאורה על זה שחיזבאללה יהיה עם ידו על העליונה".

אבל גם אם היית מפציץ מהאוויר, הורג אלפי אזרחים לבנונים ומואשם בפשעי מלחמה זה היה משרת את האינטרס של נסראללה. איך אפשר לנצח במלחמה פסיכולוגית כשעולם הערכים שלך ושל האויב כל-כך שונה?

"השאלה אם ייהרגו אזרחים או לא בהפצצה מהאוויר לא רלוונטית. הדבר היחיד שרלוונטי זה ניצחון, ולא תוכל לנצח אם תחשוב שיהיה נחמד לנצח. אחת הבעיות של צה"ל זה שהוא החליף את המונח 'ניצחון' ב'הכרעה' ויש הבדל עצום בין השניים. התפיסה שאי אפשר לנצח טרור באמצעים צבאיים, שחדרה עמוק לשורות הצבא בעשרות השנים האחרונות, היא בלוף אחד גדול. לוחמה פסיכולוגית נטו".

אתה עלול לאבד את היתרון המוסרי שלך על פני האויב.

"המונח 'צבא מוסרי' הוא אוקסימורון. מלחמה זה העסק הכי מלוכלך בהיסטוריה האנושית. במקום להדחיק את הלכלוך, הלוחמה הפסיכולוגית מנסה לגרום לאויב להציב אותו במרכז הבמה. זה עובד בעיקר על צבאות מערביים. זו הסיבה להיחלשות בכוחו של צה"ל. האינטרס של מדינה הוא שחייל יעשה את מה שהיא רוצה, בעוד האינטרס של האויב זה להחדיר בחייל ערכים של חמלה ורגשות אשם, שכמובן לא קיימים אצל החמאס והחיזבאללה. אם חייל מתחיל לחשוב על הנזק שמסב הקליע שהוא יורה או הפצצה שהוא מטיל – הוא לא שווה כלום, ולא משנה כמה הוא מאומן".

אז אתה טוען שצה"ל צריך לזרוק את הקוד האתי לפח?

"ממש לא. אסור להרוג שבויים או אזרחים שנכנעו, וכמובן אסור לאנוס, לבזוז וכד'. הלוחמה הפסיכולוגית עובדת נגדנו כשאנחנו נמנעים מפעולות צבאיות הכרחיות, כמו כתישה מהאוויר, כדי לשמור על ערכי מוסר לכאורה. מדינה חפצת חיים צריכה להחזיק ביכולת הרג אם היא נזקקת לה, ואסור לה לערבב בין חייה הרגילים ללכלוך של המלחמה. האויב ינסה לעשות את הערבוב הזה, והתוצאה היא סיסמאות כמו 'הכיבוש משחית'".

גם אם תרצה להתעלם מהנזק ההיקפי של כתישה מהאוויר, העולם יזכיר לך אותו.

"זה נכון בהתחלה, אבל מהר מאוד תגלה שאתה הורג הרבה פחות כי לא יתעסקו איתך. יום אחרי שפרצה האינתיפאדה הראשונה, לדוגמא, החלו מהומות גם בצד המצרי של רפיח. המצרים שלחו שני ג'יפים עם מקלע, ירו בהמון והרגו 11 איש. המסר עבר, ובזה הסתיימה האינתיפאדה בצד המצרי. מדינת ישראל, מנגד, שבשם ערכי המוסר לא היתה מעזה לעשות מעשה שכזה, גייסה אלפי חיילי מילואים, פגעה בכלכלתה, הרסה את שמה עם תמונות של חיילים מכים באלות והרגה כמעט 1,500 פלסטינים בארבע שנים. אז מי היה יותר מוסרי, אנחנו או המצרים?".

טקטיקה של גינגיס חאן; דאע"ש בסרטון תעמולה רצחני. צילום מסך

שלייפר משליך את גישתו גם בנוגע לארגון 'המדינה האיסלמית'. "דאע"ש משתמש בטכניקות של ג'ינגיס חאן – כוח קטן שבעזרת מניפולציות, הונאה ולוחמה פסיכולוגית מגיע להישגים מדהימים", הוא מנתח. "האבסורד הוא שדאע"ש, עם כל הזוועות שהוא מחולל, הורג בשלושה חודשים פחות אנשים מהפצצה אמריקנית אחת, רק כי מפחדים להתעסק איתו. זה מוכיח עד כמה השימוש במונח 'מוסר' הוא מניפולטיבי, ועד כמה הוא מזיק ליעילות המלחמה".

הסכם הגרעין עם איראן אולי מוכיח שאובמה דווקא זנח את המוסר לטובת שיקולים ציניים נטו.

"אובמה ינק ערכיו מאנשים שבשנות השישים רצו לתקן את העולם. אין לו בעיה להקריב את ישראל כדי להרחיק לכאורה את המלחמה. עכשיו הוא מסיר את הכפפות, ואין לו בעיה אפילו להשמיע אמירות על גבול האנטישמיות נגד יהודי ארה"ב כדי להעביר את ההסכם".

ישראל עוד יכולה להצטייר כאמינה מול איראן?

"קצת מאוחר לומר לאיראן 'תחזיקו אותי' בהקשר של תקיפה. אם הסנקציות יוסרו, הסיכון יהיה גדול מדי. היינו צריכים לפנות לעם האיראני ולהראות להם איך הכספים שלהם מושקעים בייצוא טרור בלבנון, תימן ועזה. אבל גם כאן העדפנו 'לא להתלכלך' ולומר שאנחנו 'לא כמוהם'. היינו צריכים ללמוד ממופעי הרחוב של ה-BDS נגדנו, ולפרוש למשל פעילים תומכי ישראל ברחובות ניו יורק, לונדון וברלין כדי להראות איך האיראנים תולים הומוסקסואלים ומענים מתנגדי משטר. לגבות מהם מחיר תדמיתי. היום כולם רצים לעשות עסקים עם איראן ואין מחאה מצד אף אחד. זה תוצר של אתוס אפולוגטי שמשרד החוץ פיתח, וטוב שמוציאים מידיו את האחריות לתעמולה".

הניתוח שלך נשמע מדכדך.

"יש מקום לאופטימיות. מינוי אנשי ימין ימין ליו"ר ועדת הוראת האזרחות (ד"ר אסף מלאך) ולראשות הות"ת (פרופ' יפה זילברשץ) הוא התחלה טובה. לא סתם השמאל תוקף בפאניקה את נתניהו, איילת שקד, בנט, דני דנון ומירי רגב. הוא מזהה שמנסים לזעזע את השליטה שלו על עיצוב התודעה במשפט, בתקשורת, בחינוך ובהסברה. כלפי חוץ, אנחנו צריכים ללמוד מהסעודים שידעו לפני 40-30 שנה לממן את מכוני המחקר באוניברסיטאות העילית באירופה, ולהפוך אותם לכלי רב עוצמה לתמיכה במשטר ואידיאולוגיה אסלאמיסטית. אנחנו צריכים לזרוע את הזרעים בקרב הדור הצעיר באירופה וארה"ב, בעזרת הרצאות בקהילה, דיאלוג עם מורים בתיכונים ועם מחברי ספרי לימוד להיסטוריה וכמובן מדיה חברתית. לא להתבייש להרים מיצגי רחוב בקמפוסים, ולא רק בזמן עימות, שיציגו כיצד אנשי חמאס שמים ילדים כמגן אנושי או מתעללים באנשי פת"ח. יש המון מה לעשות, ולא צריך להמציא כלום. רק צריך לקבל החלטה".

מדוע טבעונות מזוהה באופן אוטומטי עם שמאלנות, חילוניות וסוציאליזם? • לא רק שהקפיטליזם מאפשר ליותר אנשים לבחור בצמחונות, דווקא התפיסה השמרנית היא זו שמסבירה ותואמת את מציאות התנועה הצמחונית במאות ה-19 וה-20 • אדיק קפצן, ימני וטבעוני, כופר במוסכמות בטור מנומק

סטריאוטיפים ברורים; הפגנת פעילים למען בעלי חיים. צילום: תומר נויברג, פלאש 90

ה"סטריאוטיפ" הוא מושג שאינו זקוק להצגה מיוחדת, אולם לא אגזים אם אטען כי תדמיתו טעונת שיפור. כך למשל, פותחת הוויקיפדיה העברית את הסברה למושג זה: "סטריאוטיפ הוא דעה קדומה ופשטנית, בעלת נימוקים לא מספקים, שקשה מאוד לשנותה". עם זאת, מדובר בסכימה תפיסה קוגניטיבית מארגנת, שתכליתה לספק לנו דרך מהירה יחסית להבין את העולם שסביבנו ולהתנהל בו, שאף תהיה נכונה במרבית המקרים. כך, ילד קטן לומד במהרה שייצור בעל ארבע רגליים המכשכש בזנב וקורא "הב-הב" הוא כלב. העובדה שאותו "כלב" במיעוט המקרים עשוי להתברר כתן, זאב או שכן שחשקה נפשו להתחפש היא אכן גורם מכשיל, אך ברובם של המקרים סכימה זו תמלא את תפקידה בהצלחה.

תיוג אוטומטי

על אותה הדרך, כאשר מכריז אדם בישראל 2015 שהוא טבעוני, תוך זמן קצר מסיק כל שומע מי עומד מולו; שהרי חייב אותו טבעוני להיות שמאלני, ליברל, חילוני, אנטי-קפיטליסט, צדקן יפה נפש המנהל מלחמת חורמה כנגד הכיבוש ובעד נישואי גאים, מחרים מוצרים שיוצרו בעבודת פרך ובמשכורת רעב של ילדים בסין העממית, ומייחל בגלוי ובסתר למהפיכה כלל עולמית שתעשה RESET אחד גדול ותיצור סדרי עולם חדשים. יש להודות שבלא מעט מקרים נראה שאכן פני הדברים הם כך, אבל... במקרה הזה קצת נסחפנו בהכללה.

כטבעוני מזה כעשור וחצי (וצמחוני למעלה משני עשורים) שאינו נמנה עם רוב הקטגוריות המפורטות, ובחלק מהמקרים אף מחזיק בתפיסה מנוגדת להן, אני שואל את עצמי מדוע התקבע דימוי זה במרחב הציבורי. בהתוודעי לאנשים חדשים, כשאלה מגלים שאני טבעוני ומחזיק בדיעות ימניות – הן פוליטית והן כלכלית – בעת ובעונה אחת, נשאלת לא אחת השאלה "כיצד זה מסתדר יחדיו?", ומתלווה אליה פליאה גדולה. התשובה המוכנה מראש למקרים אלה היא ש"מעולם לא צידדתי באכילת ערבים".

לדידו של המושג, טבעוני הינו אדם שבוחר באופן מודע ועקרוני לא לצרוך מוצרים מן החי, בין אם מדובר במזון, בלבוש, בהנעלה או בתחומים אחרים בחיים. מדובר אם כן ביחסו של אדם אל בעלי חיים אחרים ובתפישתו אותם. גישה זו עשוייה לנבוע ממגוון מניעים: מוסר, אידיאולוגיה, אקולוגיה, בריאות, דת, רוחניות ועוד, ובמקרים רבים להוות שילוב של כמה מהתחומים. היות וכל אחד מהתחומים המצויינים הוא רחב ונתון לפרשנויות מרובות התלויות זמן, מקום ואישיות של הטבעוני הספציפי, מפליא הדבר שההנחה הרובצת לפתחם של המכלילים היא שכלל הטבעונים חד הם.

ההשלכה שמבצעים המכלילים מתחום היחס אל בעלי החיים, המאופיינת במקרה הטבעוני במעין מוסריות יתר, לתחומים אחרים בחיים ולגרסאותיהם ה"מוסריות יותר" (ליברליזם, סוציאליזם, פציפיזם ועוד איזמים למיניהם) היא פשטנית, צרת אופקים וניזונה מהמונופוליזציה על המוסר שמייחסים לעצמם חוגים מסויימים, בעידוד או בהסכמה שבשתיקה של החברה.

מה הקשר בין טבעונות להחזרת שטחים?

לא ברור מדוע חייב אדם שאינו מעוניין במיתת ובסבל בעלי חיים לצדד בתהליך השלום עם הפלסטינים ובהחזרת שטחים, להתנגד לכלכלה חופשית תוך כדי תמיכה במיסוי גבוה, ולהיות משוכנע שאורח החיים המסורתי על גווניו פסול מיסודו. כדי לסדר בלבול זה, כבר בתחילה יש לנסות ולהפנים שני דברים: הנקודה הראשונה היא שהדינמיקה התוך-אנושית אינה בהכרח קשורה ואינה מחוייבת לשקף ולשעתק את זו החוץ-אנושית; והנקודה השניה שלמעשה לאף אחד אין מונופול על המוסר.

ובעניין המוסר: כטבעוני ותיק יחסית, חורה לי שבשנים האחרונות, כשנושא הטבעונות תפס תאוצה ציבורית – דבר שאיני יכול שלא לברך עליו – נוצרו חוגים של טבעונים שבטוחים כי לאחר שגילו את האור הגנוז, יש להפיצו בחרב; להחרים את כל מי שלא מוכן לספוג לתוכו את זה האור; לבדל עצמם מהחברה הכללית ה"קרניסטית" והחשוכה (ואף נתקלתי ברעיונות להקמת ישובים לטבעונים בלבד); ושאם כבר באור עסקינן – אז המאור הגדול החל לזרוח להם מאזור רצפת האגן בדיוק, אבל בדיוק מהרגע שהחליטו לוותר לפני שנה וחצי על הקפוצ'ינו האסלי שלהם ולהסתפק בגרסה האולטרה-מוסרית של הפוך סויה. התנשאות משיחית זו לא רק שאינה תורמת, אלא אף פוגעת במאמץ להציג את הטבעונות באורח ידידותי לסביבה האנושית ולעניין אנשים להעמיק בנושא, ואולי אפילו להצטרף לקטגוריה זו.

בעניין החילוניות ודחיית המסורת שאמורות לשכון בבסיס הטבעונות, יש להתבונן דווקא בכתובי הדת היהודית. כשבוחנים את הנבואה "וגר זאב עם-כבש, ונמר עם-גדי ירבץ" (ישעיהו י"א, ו) המדברת על ביטול יחסי טורף-נטרף בעתיד האידילי שאף ישליכו על התנהלות האדם, עולים וצפים דבריו של הרב קוק ב"חזון הצמחונות והשלום", בהתייחסו לאדם הראשון מחד ולעתיד האידילי מאידך:

בכתובים המוכיחים שאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע, לכם יהיה לאכלה" (בראשית א). רק אחר שבאו בני נח, אחרי המבול, הוא שהותרה להם "כירק עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט). מעתה, האפשר הוא לצייר שתהיה נאבדת לנצח טובה מוסרית רבת ערך שכבר היתה במציאות נחלה לאנושות? על אלה וכיוצא באלה נאמר: "אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק" (איוב לו). העתיד הוא ירחיב צעדינו ויוציאנו מן השאלה המסובכת הזאת.

האדם הראשון, אם כן – בהתאם לתפיסה הדתית מבוססת המסורת של הרב קוק שרחוקה מרחק רב מהחילון והקידמה נטולות הדת – לא אמור במקור לאכול בשר, אלא רק קיבל היתר בתקופה מאוחרת יותר, היתר שכפי הנראה הוא זמני ולא מוחלט. והנה, מסתבר כי תפיסה שמקורה דתית יכולה להביא את האדם לשאוף לחזור למצב המיתולוגי והאידילי, למצב הגאולה השלמה בו האנושות חוזרת לימי גן עדן, הכבשים נותרים בחתיכה אחת לצד הזאבים, והאדם שובע מעץ הפרי ומעשב השדה.

ואני בכלל לא מדבר כאן על השיטה הכלכלית הסוציאליסטית, אשר סיכוייה להכתיב לאדם מה לצרוך בהתאם לנורמות שהתקבעו ולמנוע ממנו את הבחירה בטבעונות גבוהים יותר מהשיטה הקפיטליסטית. שכן בלא מעט מגרסאותיה ההיסטוריות היא טומנת בחובה הלאמה של אמצעי הייצור, ומכאן צמצום מבחר הצריכה בהתקיים יד מכוונת מרכזית אחת ונטולת תחרות המכתיבה את המבחר על המדף.

שינויים מתחילים מלמטה

גישה מהפכנית שגויה; גארי יורופסקי. תמונה: Carla Lopez. מתפרסם לפי רישיון CC BY-SA 3.0 דרך ויקישיתוף -

ניתן להתייחס לעוד אספקטים רבים של הטבעונות ולהראות כי איפכא מסתברא, אבל אם עורכים רדוקציה לכל אלה, מגיעים למתח שנראה כי התיישב בבסיס ההבדלים בין הימין והשמאל ההיסטוריים: אבולוציה מול רבולוציה – התפתחות הדרגתית מול מהפיכה כוללת. בעוד שהראשונה גורסת כי יש להתבסס על השיטה הקיימת ולשנותה בהדרגה, שלב אחר שלב, עד ההגעה למצב הרצוי (ובמקרה שלנו, הפצה הדרגתית של אורח החיים הטבעוני בעולם), גורסת השנייה כי יש לפרק הכול מהיסוד וליצור את המצב הרצוי על חורבות הישן.

אם מנתחים את התפשטות הטבעונות בעולם, נראה כי על אף שאידיאולוגים טבעוניים בני זמננו דוגמת גארי יורופסקי היו רוצים להראות שהתהליך התרחש אחרת, ההדרגתיות היא זו שידה על העליונה במקרה דנן. הטבעונות הופיעה בחיי הכלל המערבי ונספחיו כתופעה לגיטימית בשני העשורים האחרונים בהמשך ללגיטימיזציה של הצמחונות במאות ה-19 וה-20, כשזו בתורה התעוררה מחדש רק בתקופת הרנסאנס (לאחר שתיקה ארוכה מאז שקיעתה של האימפריה הרומית ועליית הנצרות במערב, שהכחידה כמעט לחלוטין את הצמחונות באירופה).

אי לכך, בפעם הבאה שתפגשו פלוני או אלמונית שהם במקרה גם טבעונים – מומלץ בחום להתעניין מי מולכם, מה דעותיהם, מה אורח חייהם, ובכלל לנסות שלא לחסוך ממנו, או ממנה, את טקס ההיכרות המסורתי והמוכר לכולנו. וזה נכון שההכללה האוטומטית עשוייה להתברר מדי פעם כנכונה, אבל... התן, הזאב והשכן המחופש נובחים ומתדפקים על הדלת, וכל אחד מוביל מאחוריו להקה שלמה.

אירועי השבוע האחרון חשפו, פעם נוספת, את הנקודה בה מתחברים ה"חזון המדיני" וה"נסיגה החד-צדדית" של השמאל, עם ה"אמונה בצדקת דרכנו" של חלקים מן הימין בישראל • כך מצטופפים להם יחדיו האוטופיזם והגלותיות היהודית בצריף השטעטל החמים והנוח, מנותקים מן המציאות ומובילים אותנו למחוזות מסוכנים

ספויילר: זה לא יגמר; הפגנה הערב ביפו. צילום: תומר ניוברג, פלאש90

השטעטל, הוי השטעטל, גן העדן האבוד שבאירופה, אותה עיירה יהודית מזרח-אירופית קטנה; אותה אוטרקיה אתנית-תרבותית בלב הגלות – רחוב ראשי אחד, בית כנסת, החיידר, השוחטים, הגבאים, החזנים, ההומור היהודי, והקהילה, הוי הקהילה הברוכה, אחדות ישראל בלי פשרות. כל שטעטל עולם ומלואו, אינו זקוק לדבר עקרוני מן החוץ, מלבד סחר בסיסי הכרחי עם הסביבה, לא יותר מכך.

חוץ וביטחון? מעם ה'. ניהול מדינה? מה אנחנו, גויי הארצות, לא עלינו? השטעטל איננו רק הכרח של הגלות, השטעטל הפך לאידיאל במלוא מובן המילה, לשאיפה.

השטעטל היה ממשי, הוא טבע את חותמו בנפשות היהודים. הקהילה הלא מדינית הזאת, שאיננה מקיימת מסגרת מדינית, שאיננה מקיימת צבא, שאיננה נתבעת ליחסי חוץ מורכבים כדבר שבטבע העולם, ושאיננה נתבעת לשלם את המחיר ההכרחי של קיום מסגרת מדינית ריבונית, הפכה להיות היצירה המדינית של העם היהודי, יצירה מופרכת. אלא שבגלות היא היוותה הישג אולטימטיבי.

על-כן, אין פלא שההמנון היהודי מרטיט הלבבות ביותר הוא שירו של מרדכי גבירטיג על פוגרום בעיירה פשיטיק במזרח פולין בשנת 1936: "שריפה, אחים, שריפה, עיירתנו בוערה כולה ... ואתם חובקים ידיים בלי הושיט עזרה, בלי כבות את אש הלהב, אש העיירה". כ-2,200 מתוך 2,500 תושבי העיירה היו יהודים, ושימו לב, בפוגרום, שהתרחש ב-9 במרץ 1936, הרסו הפורעים דוכנים וסחורות, היהודים הגנו על עצמם, פצעו כמה והרגו אחד מירי באקדח, הפולנים הגיבו, פגעו ברכוש ורצחו שלושה יהודים.

כמות הנפגעים בנפש לא הייתה גדולה, אך עד כתיבת השיר ב-1938 כבר ראה גבירטיג בדמיונו את התוצאות העתידיות של אובדן גן העדן השטעטלי ("כי הלהבות יתמידו, את כולנו פה ישמידו, רק שרידי קירות יעידו מה שפה היה"), ומכאן באה קריאתו לעזרה, אפילו עזרה כוחנית: "חיש הושיטו יד אוהבת, והצילו מהמוות, בדמכם כבו שלהבת, חיש כבו בדם"! את השלהבת יש לכבות בדם, התפכחות מאשליית גן העדן הגלותי.

התפכחותו של גבירטיג מופרכת, כי מי יכבה השלהבת? איזה כוח יהודי היה בנמצא בכדי לבצע זאת? שום דבר, טרגדיה ללא מוצא. בהיעדר מסגרת מדינית וכוח צבאי יהודי בנמצא אין דם שיכבה את האש. הנאיביות הזאת לא שרדה את ההתפתחויות המדיניות באירופה ואת המלחמה שהמיטה שואה על אוטופיית השטעטל.

אין מציאות בשטעטל

אך רוחו של השטעטל עוד עימנו. עוד יש יהודים שמחיר הדמים ההכרחי שהמציאות הלאומית תובעת מאיתם, עבור קוממיותם הלאומית-מדינית בארץ-ישראל, היא בבחינת כישלון עקרוני – האידאה של השטעטל נחרדת ממחיר הדמים כחלק מקיום מדיני. עוד יש יהודים שסבורים, כמו בשטעטעל, שהכל הוא עניין פנים-יהודי בלבד, שהכל תלוי רק בנו. בשטעטעל היהודית הנבדלת זה היה נכון (עד השואה) – אם רק הקפידו להאמין ואם רק התמידו בערכי היהדות, שרדו.

האוטופיה של השטעטל, לצד תפיסות אוטופיות אחרות שצמחו מהקיום היהודי הלא-טבעי בגלות, הצמיחו את שתי הגישות בקצוות של השמאל והימין. בשמאל מטופחת האשליה שמלחמה והפעלת כוח יהודי הן רע מוסרי, שעצם הפעלת הכוח היא כשל מוסרי עקרוני, ועל כן יש להימנע מהן. השמאל מייחל למעין קיום רוחני לא-מדיני (אנשי "ברית שלום", למשל, דגלו בקיומן של שתי אוטונומיות, יהודית וערבית, תחת קורת גג המנדט הבריטי, דהיינו, פעמיים שטעטל). השמאל רוצה להקפיד באמונת השלום ולהתמיד בערכי ה"אנושיות" האוניברסלית, ואז יהיה גן עדן עלי אדמות.

לעומתו במחוזות הימין מטופחת אשליה רומנטית, שרק אם נאמין בצדקת דרכנו, אם רק נחזור לזהותנו, אם רק נעמיק במקורותינו הקדושים, או אז ייעלמו המכשולים. כי המציאות עצמה היא הרי שם בחוץ, מחוץ לחומות השטעטל. המציאות לא מציבה מכשולים שיש להתפשר ולהתמודד איתם, אלא הכל תלוי בנאמנותנו לעצמנו. בימין רוצים להקפיד על האמונה הדתית (בתוספת חיבורה החדש לארץ-ישראל) ולהתמיד בערכי הזהות היהודית.

שתי גישות, לכאורה הפוכות, יוצאות משורש אחד: התכחשות למציאות החלקית והמורכבת של החיים המדיניים ואמונה יוקדת לא רק שהשאלות הגדולות הן שאלות פנימיות שתלויות רק בנו, אלא גם שהתמדה ונאמנות לערכים הנכונים יאפשרו מאה אחוזי תוצאה.

אין פלא אפוא שבשתי הקצוות הללו צמחו שתי מקבילות: תנועות הסרבנות ונוער הגבעות. הן צמחו ממקור אחד, חוסר קבלה של המחיר הכרוך בקיום יהודי ריבוני ריאלי. הקצה האחד מסתייג מהצורך להפעיל כוח, הקצה מסתייג מהצורך להפעיל אותו במתינות.

אין פלא גם ששני הקצוות הללו לא מביעים שום שיקול דעת ביקורתי כלפי תוצאות מעשיהם. למשל, מצד שמאל בטוחים שישראל לא עשתה מספיק עבור השלום ושאוסלו נכשל בשל טעויות של ישראל; ואילו מצד ימין אין נטילת אחריות על הפלת שמיר ובעקבותיו עליית ממשלת אוסלו, פעולה פוליטית שאת תוצאותיה הימין מבכה עד היום. הסיבה לכך פשוטה, שני הצדדים משוכנעים שדבקותם בעקרונות על-מציאותיים מבטיחה את צדקתם.

השורש אותו שורש; הפגנת הימין הקיצוני בירושלים, 2014. צילום: מרים אלסטר, פלאש90

העיירה הימנית בוערת

על ההזיות שבהנחות המוצא של השמאל, אשר הביאו את אוסלו הנורא, אין טעם להאריך. במאמר זה נאיר דווקא את השטעטליזם מימין.

סיסמאותיו של פלג זה ודאי ידועות ומוכרות לכם: יש לנו זכות לכל ארץ ישראל, כך כתוב בתורה. אם נממשה כל העולם יריע כף, המערב יבין שהאינטרסים שלו במזרח-התיכון מתגמדים, הערבים יחזו בשוב ה' את שיבת ציון ויניחו את נשקם. זה משה דיין אשם, זה בגין, שמיר ומדריד, רבין, נתניהו, שרון, אולמרט, ברק, מי לא? אפילו בן גוריון שהסכים לתוכנית החלוקה ונסוג מסיני לאחר מבצע קדש.

ריאליזם פוליטי? מה אנחנו, גויים? יחסים בינלאומיים? או"ם שמום! כאן שיבת ציון, כאן עם "כארי יתנשא". כאשר אנו מממשים את זכותנו האלוהית, כל התחשבות במציאות, כל פשרה עם אילוץ, כל עיכוב, כל התמודדות, כל מדיניות שאיננה הצמדות לאות הגאולה הקדושה, הוא "פחדנות", "ספקנות", "חוסר אמונה", והמשעשע ביותר: "חוסר ציונות". אם רק נדבק באמונתנו, כל העמים יריעו ויכירו בשטעטל שלנו. אמנם של כמה מיליונים, ועדיין, שטעטל.

ניתוחים ריאליסטיים של המצב בישראל הביאו באתר זה ד"ר רן ברץ במאמרו 'שתי אינתיפאדות וחומת מגן משפטית אחת', ועקיבא ביגמן במאמרו 'האם ישראל היא עדיין מקום בטוח?'. הם הראו שבמשך 100 שנה ברציפות היהודים בישראל סובלים מטרור קבוע; ש"חומת מגן" יצרה מצב ביטחוני שונה לחלוטין; שישראל היום נמצאת במצב חסר-תקדים של סיכול כמעט כל הטרור המשמעותי שמקורו בערביי ארץ-ישראל; שכמות ההרוגים מאלימות לאומית, ובכלל של יהודים בישראל, נמוכה כמעט מהרוגי אלימות בכל מדינה מערבית אחרת.

כן, יש מה לעשות בכדי לצמצם את האלימות העממית, אבל עדיין אין כאן "שואה". יותר מכך, כמה מפתיע, יש כאן מחיר סביר לחלוטין של עם הנאבק על חירותו המדינית, על מדינתו, על ארצו. הרי ההיסטוריה המודרנית של אירופה היא רצף של מאבקים ומלחמות שנמשכו מאות שנים, אך איש לא ראה בכך משהו יוצא דופן, להיפך. בזירה הבינלאומית ובסכסוכים לאומיים אף אחד לא נותן לך את האדמה שהוא גר עליה במתנה, ואף עם לא מעוניין שישלטו בו זרים.

הנה לכם: לפני כשבוע שמעתי את שר החינוך אומר ברדיו כי דם יהודים הפך להיות הזול ביותר במזרח-התיכון. מודה, כמעט והתעלפתי. אני מסתכל מסביבי במזרח-התיכון ורואה נהרות של דם ערבי, מוסלמי, נוצרי, יזידי ואחר. בשנים האחרונות נרצחים במזרח התיכון למעלה מ-200 לא-יהודים ביום, וזה פשוט לא מעניין אף אחד. אפילו המיעוט הנוצרי הנטבח לא מעניין את העולם הנוצרי.

אבל נניח למזרח-התיכון, אני מסתכל על האימפריה, על ארה"ב. שימו לב: ב-2015, ב-276 הימים הראשונים שלה, התבצעו 294 אירועי ירי המוני, כזה שנהרגו או נפצעו בו 4 אנשים לפחות. מדי יום נרצחים בארה"ב 27 אנשים באירועי ירי (ראו כאן נתונים), כולל בבתי-ספר בורגניים לגמרי. בחלק מהאירועים הללו נרצחים בבוקר אחד יותר נערים מאשר אצלנו בשנים האחרונות נרצחו בטרור בשנה שלמה. האם האמריקנים מגיעים למליצות שואה ודם מופקר, וכד', לתחושה של כלו כל הקיצין? לא, הם עדיין ממשיכים להתווכח על עניין ההגבלות בעניין החזקת נשק על-ידי אזרחים ופיקוח עליו. זהו וויכוח עקרוני שבו המחיר הגדול לא גרם למצדדים בחופש ההגנה העצמית לוותר על עמדתם.

אבל עזבו את הגויים, ניקח נושא יומיומי אחר, תאונות דרכים. בישראל נהרג בממוצע כמעט אדם אחד ביום בתאונות דרכים והרבה יותר נפצעים. אז מדוע זה נתפס כדבר טבעי? מדוע לא מוקמת תנועה להגבלת מהירות הנהיגה בכדי להציל חיים? במקרה הזה אנחנו מעדיפים איכות חיים הקשורה במהירות הנסיעה על פני הצלת חיים של כמות אנשים הגדולה בהרבה מאשר אלו הנפגעים מטרור.

אבל כשאנו מגיעים לחירות הלאומית, לפתע אנחנו אחוזים פאניקה, כאילו שמחירים בתחום הזה הם כשל עקרוני. יש סיבה לכך: הם כשל עקרוני רק אם קיומה של המדינה נבחן בפרמטרים אידיאולוגים שבהם נפגעים הם פגם אידיאולוגי\זהותי, ממש כמו השמאל הסובר שפגיעה שלנו באויבים היא פגם מוסרי. אף אחד משתי סיעות השטעטל לא חושב לרגע, כי זוהי דרכו של עולם, כך מתנהלות מדינות מראשית ההיסטוריה המאורגנת של המין האנושי.

אם רק היה יודע שאלוהים הבטיח לנו את הארץ; ברק אובמה. צילום: פיט סוזה, הבית הלבן

מחיר הציונות

הציונות הייתה ביסודה תנועה שפעלה בניגוד לאוטופיה השטעטלית ולאוטופיות גלותיות אחרות, היא הפנימה בראשיתה את הריאליזם המדיני והביטחוני, פעלה בתוכו, ידעה לשלם מחיר וגם להגיע להישגים. במלחמת השחרור נהרגו כ-6,000 יהודים מתוך 600 אלף שחיו בארץ. בין 1951 ועד 1955 נהרגו בהתקפות הפידאיון מאות יהודים. וכן הלאה. אבל ממשלות מפא"י היוו בתחום המדיני-ביטחוני דגם לריאליזם קשוח, ידעו שלחירות לאומית יש מחיר, שילמנו אותו בכאב, חשיקת שיניים, ועמידה לאומית, ניצחנו והמשכנו הלאה.

כאן אנו עומדים על נקודה מעניינת: שבנו לארצנו והקמנו מדינה יהודית מודרנית, אלא שערביי המזרח-התיכון נותרו בתקופת התנ"ך, מה שמבטיח לנו מאבק קשה וארוך. האם הימין מצפה ש-300 אלף ערביי ירושלים ימשיכו להיות צופים מן הצד? האם אנו מצפים שערביי יו"ש יאמרו לנו "תפאדלו, זה שלכם, בואו תבנו"? האם ניתן באמת להגן על כל יהודי באשר הוא מפני כל ערבי מבקש נפשו? ברור שלא.

בנוסף, לא רק מחיר בנפש אנו נתבעים לשלם, אלא גם מחיר מדיני של הסתפקות בחלק מתאוותנו. שהרי אנו מדינה קטנה למדי, רק חלק מוגבל ממערך השיקולים של המדינות והכוחות העולמיים, ואיננו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם ממערך זה.

למעשה, טענת הימין שכל מחיר הוא בלתי-נסבל, בזמן שאנו מבינים שמחירים הם עניין וודאי, מוביל לשתי תוצאות: אחת פוליטית, האגף השטעטליסטי בימין מפיל ממשלות ימין מאז 1990; השנייה ציבורית, והיא חוסר נכונות לשלם מחירים, שמובילה לעליית השמאל שמבטיח פתרון פטור ממחירים.

עבור השמאלני הגיוני שמותם של חיילים צעירים הוא חסר-סיבה באופן עקרוני, בדיוק כמו שעבור הימני השעטעלי מותם של קורבנות טרור הוא חסר סיבה באופן עקרוני. מבחינתו אין באמת ערבים, אין מציאות, אין סכסוך, אין מאבק. יש רק אותנו, אמונתנו ודבקותנו. האויב הוא לפיכך נתניהו, הממשלה, אלוף הפיקוד, המפכ"ל, המשטרה. הם הסיבה לכך שיש טרור.

ומה על המציאות? מה עם ההיסטוריה? מה עם העובדות והנתונים שמאפשרים לנו לבחון מדיניות באופן מעשי?

נו, מה כל אלו קשורים בכלל? הרי בדיוק בשביל להותיר את אלו בחוץ הקפנו את השטעטל בחומות רוחניים, לא?

מדוע השמאל כה נלהב להסיר מהמופתי חאג' אמין אל-חוסייני את האחריות לרצח היהודים בשואה? נתניהו אולי שגה בפרט היסטורי זה או אחר, אבל השמאל שוגה בשיטתיות בהבנת התמונה הגדולה

אל-חוסייני בביקור רשמי בדיוויזיית אס אס הררית ה-13, בליווי מפקדים בכירים. נובמבר 1943. צילום: Bundesarchiv, Bild 146-1980-036-05 / CC-BY-SA 3.0

איזה משגה מביך של בנימין נתניהו. איזו בושה.

בנאומו בקונגרס הציוני העולמי בירושלים אמר נתניהו שלמופתי חאג' אמין אל חוסייני היה חלק מרכזי בגיבוש הפתרון הסופי. נתניהו אמר שהיטלר לא רצה להשמיד את היהודים באותו זמן אלא לגרש אותם, ואילו המופתי אמר לו (בפגישתם בנובמבר 1941): אם תגרש אותם, כולם יבואו לפלשתינה, ובמענה לשאלתו של היטלר מה לעשות עם היהודים ענה המופתי "שרוף אותם".

מבוכה. קשה לומר שהיטלר "לא רצה להשמיד את היהודים". נכון אמנם שאחד הרעיונות שהיטלר השתעשע אתם היה תוכנית מדגסקר, שבמסגרתה עלה הרעיון (ב-1940) לגרש את יהודי אירופה לאי האפריקאי, ואולם התוכנית הזו נזנחה מהר. כבר החל ביוני 1941 טבחו האיינזצגרופן הנאציות מאות אלפי יהודים במהלך הפלישה לברית המועצות, בלי שום קשר לדעתו החיובית של המופתי על העניין. כמו כן, דבריו של נתניהו נסמכים על עדות בודדת ממשפטי נירנברג, שהיסטוריונים שונים פקפקו בה. אמנם יש לציין שוועידת ואנזה לגיבוש הפתרון הסופי כונסה רק לאחר פגישת שני המאורות הגדולים, אבל עדיין, פדיחה.

אי אפשר להתחמק מזה: נתניהו ציטט מקור היסטורי שנוי במחלוקת והתנסח בצורה שגויה. כמו כן, הוא גם הרים לרגע את המשקפת עם הכיסוי עליה!

והנה הנה גם אבו מאזן אמר בתגובה לנאום: "נתניהו משכתב את ההסטוריה", אמר עבאס. "מנקה את היטלר ומאשים המוסלמים באחריות לשואה".

אבו מאזן: נתניהו משכתב את ההסטוריה. מנקה את היטלר ומאשים המוסלמים באחריות לשואה

— Oded Granot (@odedgranot) October 21, 2015

ובאמת, מי כמחמוד עבאס מבין בשואה, הוא הרי כתב דוקטורט שלם עליה, ובו כתב בין היתר כי "נראה שהאינטרס של התנועה הציונית הוא לנפח את המספרים של אלה שנספו במלחמה, כדי שהרווחים שהיא חפצה בהם יהיו גדולים ככל האפשר. דבר זה גרם לה לקבוע את המספר הזה [שישה מיליון] בדעת הקהל העולמית, כדי שזו תחוש יותר נקיפות מצפון ויותר אהדה כלפי הציונות". למעשה, לפי ספרו של אבו מאזן יש שותף אחר לנאצים בהשמדת היהודים, הלוא הוא התנועה הציונית עצמה, שהיא בעצמה שותפה לגזענות הנאצית.

ואחרי שצחקנו ונהנינו, בואו נרד רגע אל קרקע המציאות: סוף סוף מדובר בהערת אגב שנתניהו העיר רק כדי להסביר עד כמה פרו-נאצי (או סתם נאצי) היה חוסייני, שגם הוא התחיל עם השקר שלפיו היהודים מבקשים להשמיד את הר הבית. כמה שאלות לשמאל שהתעורר פתאום (אף שדברים דומים אמר כבר נתניהו לפני שלוש שנים):

האם המופתי הנערץ לא אמר שהיהודים מבקשים להשמיד את הר הבית? האם הוא לא נפגש עם היטלר והתרשם מהרעיונות שלו לפתרון הבעיה היהודית? העיתונאי נדב שרגאי, בספרו "עלילת 'אל-אקצא בסכנה'" (עמ' 35-45), מביא כמה עובדות מעניינות: אל חוסייני, לפי שרגאי, הוא "אביה מולידה של עלילת 'אל-אקצא בסכנה', הראשון בעת החדשה שטען כי היהודים זוממים למוטט את מסגד אל-אקצא כדי לבנות תחתיו את בית המקדש השלישי"; ומשנתו רלוונטית עד היום, כותב שרגאי, כי ערפאת וראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית הישראלית, שיח' ראאד סלאח, הפכו בפועל לממשיכי דרכו. אל חוסייני הוא זה שהסית את הציבור הערבי אל "פרעות תרפ"ט", שבמסגרתן נטבחו 133 יהודים.

אל חוסייני הקים דיוויזיה מוסלמית בשירות הס.ס.; כינה את אדולף אייכמן "הטוב בידידי הערבים"; נפגש עם היטלר ושמע ממנו כי "החליט למצוא פתרון לבעיה היהודית, בשלבים, צעד אחר צעד, ללא הפסקה"; בהזדמנות אחרת בירר אפשרות להפציץ את תל אביב, וב-1942 חתם על מכתב עם רשיד עלי אל-כילאני, ראש ממשלת עיראק, המביע תמיכה בגרמניה ושאיפה לחסל את הבית היהודי בפלסטין. במהלך שהותו בגרמניה נשא דברים ברדיו ברלין ואמר: "הרגו את היהודים בכל מקום שתמצאום. הדבר נושא חן בעיני האלוהים, ההיסטוריה והדת". המופתי אף תכנן להקים משרפות ליהודים בעמק דותן. בימיה האחרונים של המלחמה הוא הוכרז כפושע מלחמה, וארצות ערב שדרשו לשחררו ראו בו גיבור לאומי.

עד כאן מדברי שרגאי, ואפשר להוסיף עליהם כהנה וכהנה: בני מוריס בספרו "קרבנות" כתב על תנועת הנוער "אלפותווה" שהקים חוסייני, כמקבילה להיטלר יוגנד; היסטוריונים אמריקאים חשפו כי הנאצים שילמו סכום עצום של 50 אלף מארק בחודש לחוסייני, שגייס מוסלמים לשורות האס-אס, והובטח לו שיהיה המנהיג של פלשתינה לאחר שהיא תיכבש ויהודיה יושמדו.

אלו אם כן העובדות כהווייתן. אז לאחר שהסכמנו שעלילת "אל-אקצא בסכנה" הומצאה בידי המופתי, וכי למופתי הייתה גישה נאצית מובהקת; לאחר שהסכמנו שהמנהיגים הפלסטינים של ימינו שותים בצמא את משנתו של המופתי גם כאן וגם כאן; נסכים לכך שנתניהו היה צריך להתנסח אחרת ולדייק יותר בהערת השוליים שלו לגבי המופתי חובב הנאצים.

אמין אל-חוסייני עם מתנדבים מוסלמים ללגיון הערבי החופשי בצבא הגרמני, ברלין 1942. צילום: Bundesarchiv, Bild 147-0483 / CC-BY-SA 3.0

מי הזיז את הנאצים שלי?

בסצינה ידועה מתחילת הסרט "פארק היורה" נראים המדענים נוחתים באי והמומים לגמרי מעשב כלשהו שנכחד לפני מיליוני שנים, בלי לשים לב לרגל העצומה של הדינוזאור בגודל טבעי הנמצאת מאחוריהם. כאשר אנו רואים את כל אותם אינטלקטואלים או פסבדו אינטלקטואלים, הששים לזהות "נאציזם" בכל התנהגות שולית של ציבור שולי בעם היהודי, אבל מתעלמים באופן מרהיב מאותה מפלצת רצחנית אוהדת נאצים שאיתה הם רוקדים טנגו, קשה שלא להיזכר בסצינה הזו.

מה אם כן הסיבה להתמקדות הביזארית הזו ב"נאציות" של יהודים שבועטים במי שהם חושבים שהוא מחבל, והתעלמות מאלה המפתחים אידיאולוגיה רצחנית שלמה השולחת את המחבל?

טיעון מקובל הוא שמה שחשוב הוא לבדוק אצלנו פנימה, שמא אנחנו דומים אפילו טיפ-טיפה לצוררים שרצחו בנו, ולא להעיף מבט החוצה – נאצים או לא, זה עניינם, אנחנו רק צריכים להסתדר איתם. זה היה יכול להיות טיעון טוב, אילו היה בו שמץ של אמת. משום שאם נעיין בדברים נראה שכל אותם אלה שמותחים ביקורת על ה"יודונאצים" וששים להשוות את ממשלת ישראל לממשלה הנאצית, לעולם אינם מותחים ביקורת כלפי פנים. הם לא מדברים על עצמם; הם טהורים, צדיקים וקדושים. הנאצים הם תמיד "הם" – הימין, הדתיים, ביבי וכן הלאה. ממילא אין כאן שום ביקורת פנימית, ואין זו אלא הטחת נאצות כלפי "האחרים", בדיוק כפי שעבאס מטיח כלפי הציונים. האויב אינו הפלסטינים – לכן בכלל אסור לקרוא למחבלים "מחבלים", וצריך להתפתל באופן מרשים כדי לא לקרוא למחבל בשמו – אבל חייבים אויב, והנה הוא לפנינו, הדתיים והימנים. מכיון שכך הם-הם הנאצים, עד כמה שהדימוי רחוק ומגוחך, ואילו הפלסטינים ומשנתם הרצחנית? הס מלהזכיר. אמור לי את מי אתה מדמה לנאצים, ואומר לך מי האויב שלך.

תרבות רדיפת העשירים שמתפתחת בישראל הופכת את ההון לכתם שחור • כבר היום היחימוביצ'יזם גורם למשק הישראל נזקים כלכליים כבדים • ואולי כדאי לנסח עצה טובה למקבלי ההחלטות: מי שלא העסיק עובדים בחייו, שלא יתיימר לנהל כלכלה

מה יש לה נגד רמי לוי? ח"כ שלי יחימוביץ'. צילום: מרים אלסטר, פלאש90

בדומה למקומות שונים בעולם המערבי, גם בישראל השתרשה לה מגמה רחבה של שנאת עשירים. שותפים לה חלקים רבים בתקשורת, המסמנים את הקפיטליסטים, היזמים ובעלי ההון כבעיה במקום כפתרון.

הנה לכם דוגמה אחת, למשל, שהתרחשה לאחרונה. כזכור, היֹה היה בישראל מועמד למפכ"ל המשטרה בשם גל הירש. במסגרת מסע ההכפשות שעבר עליו, זכה גם הירש להיכלל בקבוצת הדמונים העשירים. חטאו: עסקים בחו"ל. שימו לב למשל לדברים שכתב עיתונאי 'הארץ' לשעבר והבלוגר אמיר זוהר, בעיתון מעריב (24.9.15). כותרת מאמרו הייתה: "מפלה ידועה מראש: מה ידע ארדן על היקף הנכסים של הירש? פרשנות". המאמר (שבינתיים הוסר מאתר 'מעריב' אך עדיין ניתן לאתר קישורים אליו דרך החיפוש בגוגל) כולל האשמות כלפי הירש בגין עסקיו, אך המעניין הוא שהמאמר כולל בעיקר תלונות נגד עושרו:

"נשאלת השאלה, מה ידע ארדן על היקף הנכסים של הירש ועיסוקיו, ומה עמדתו בסוגייה הפשוטה הבאה: איזה מן צורה יש למפכ"ל משטרה שהוא מולטי מיליונר? גל הירש... הוא גם טייקון נדל"ן מקומי שמתנייד בג'יפ יוקרתי עם נהג פרטי - הגנרל הקפיטלסטי האולטימטיבי. האם זו דמותו האידאלית של מפכ"ל משטרה אשר אמור להוביל את המאבק בשחיתות הגואה? קבלו רמז על התשובה. מיד לאחר ההודעה על מינויו למפכ"ל התפרסמה התעניינות שירותי הביון של שתי המעצמות הגדולות בעולם בעסקיו, והתגלו עוד ועוד פרטים על ההיקף העצום של נכסיו – אפילו "ליאורה" שלנו חשפה השקעה סולידית של כ-15 מיליון בשכונת אפקה...". (הדגשות שלי א.פ.)

הבנתם? השקעות, ג'יפ, קפיטליזם. שוטרים בעלי הון הם אכן בעיה רצינית ביותר כנראה. נראה שאליבא דזוהר עדיף שכוחות האכיפה ירוויחו פרוטות, קל יותר יהיה לשחדם וכולנו נוכל לראות יותר כותרות בסגנון "הוא השקה אותי ויסקי". ואם הוא איש עסקים מוצלח, כנראה שהוא גם מושחת – דוגמה לכך הייתה העליהם התקשורתי שנעשה על הירש, סביב הידיעות אודות חקירה בגרוזיה על עסקאות נשק כאלו ואחרות. אך הירש עבר מסדר היום, והופ! – פתאום אנו מגלים כי נשיא גרוזיה אמר במפורש בראיון לערד ניר כי אין להם שום האשמות כלפי הירש. מעניין, נכון?

מים רעים

רוצים דוגמה נוספת? בבקשה: רק לפני מספר שנים תקפו שלל גורמים בישראל, פוליטיקאים, עיתונאים ואפילו פעילים ירוקים את התפלת המים, בטענה שנועדה לסייע בעיקר לטייקונים ולא לאזרחי ישראל (למשל "מחירי המים ימשיכו לעלות בגלל הטייקונים"). במקרה אחר נשמעה טענה שישראל גנבה את משאבי המים שהפלסטינים יצרו כאן (עמירה הס, הארץ, "ככה מייצאת ישראל מים לשוויץ").

כיום, ישראל למעשה פתרה את בעיות המים שלה למרות בצורת מתמשכת, והיא מספקת מים לפלסטינים ולירדן בכמויות גדולות מהתחייבותה. ישראל מסייעת גם לקליפורניה בפתרון בעיות מים, מאפשרת להזרים מחדש מים בנחלים והעיתונות בעולם משבחת את משק המים הישראלי המייצא טכנולוגיות להתפלת מים. ההתנגדות להתפלה נראית כעת הזויה במקרה הטוב. בשביל תחרות צריך כמה מכוני התפלה שיתחרו ביניהם, אך הבעיה הראשונה הייתה פתרון דחוף לבעיית המים של ישראל – פתרון שאכן הושג.

למה מי אתה שתעשה כסף?; רמי לוי. צילום: יונתן זינדל, פלאש90

העניין הוא, שעיתונאים ואנשי תקשורת אינם יזמים או אנשי עסקים. רבים מהם אינם מבינים יזמות, כיצד עסקים עובדים, כיצד מתמחרים סיכונים, ומה הגורמים המשפיעים על הכלכלה. מי שלא מבין שהון ואשראי הם השמן בגלגלי הכלכלה, יראה בבעלי ההון אויב וקפיטליזם תהיה עבורו מילת גנאי.

מבחן היעילות של רמי לוי

על אותה הדרך תקפה בעבר חברת הכנסת והעיתונאית לשעבר שלי יחימוביץ' את רמי לוי על תנאי ההעסקה של עובדיו, וציירה אותו כטייקון המנצל עובדים. רמי לוי מיהר להחזיר, האשים אותה בפופוליזם ואמר: "איני חושב שיחימוביץ' העסיקה עובד אחד בחייה, ובינתיים היא חיה על חשבון המסים שאנחנו משלמים, ואני זה שמעסיק 2,000 עובדים ועושה זאת בהתאם לחוק. המהפך שעשיתי בשוק הקמעונאות הוא לא לטובת העשירים אלא על מנת להוזיל את סל הקניות". מאז אותה ההתכתשות הוכפלו המשרות שרמי לוי יצר.

בניגוד לרמי לוי שממשיך לפרנס אלפי עובדים, רשת 'מגה' בעלת עלויות השכירות והעובדים המנופחות, מתמודדת עם משבר שעלול להגיע אף לפשיטת רגל. כן כן, זו שיחימוביץ' התנדבה לשמש כפרזנטורית שלה. במידה ורשת כזו תפשוט רגל – כמה עובדים ישארו אז ללא פרנסה? האם שלי יחימוביץ' תוכל אז לייצר להם משרות חדשות יש מאין? והרי כלכלה לא עובדת כך.

מהפכת המחירים והתחרות העזה שהוביל רמי לוי טלטלה את שוק המזון. באמצעות רשת יעילה יותר המפיקה יותר מכל מ"ר רבוע של סניפי מכירות, רמי לוי עשה הרבה יותר למען הוזלת יוקר המחיה בארץ עבור הציבור הכללי, מאשר פוליטיקאים רבים שהתיימרו לסייע לציבור ולהשפיע על השוק באמצעות חקיקה. כל משפחה ומשפחה כאן הרגישה את הפרשי המחירים הללו בכיסה.

זו השורה התחתונה בקפיטליזם. עסקים שאינם יעילים לא מצליחים להתחרות היטב בתנאי שוק אמיתיים ומצבם מדרדר. לעסקים לא יעילים אין זכות קיום למרות שפוליטיקאים אוהבים מאד לסייע להם באמצעי הנשמה מלאכותיים המספקים להם כותרות חיוביות בכלי התקשורת. אמצעי הנשמה המתבטאים בכסף ציבורי שמגיע מכל שאר שכבות משלמי המיסים. הסבסוד הזה אינו עוזר. הוא בסך הכל מאפשר לעסקים לא יעילים להמשיך להישאר לא יעילים זמן נוסף, על חשבון משלמי המיסים.

פוליטיקאים חסרי הבנה כלכלית גורמים נזק

הבעיה כאן בישראל ביחס לבעלי ההון וליזמים גדולה יותר משנדמה. רמי לוי לא ירש את הונו ולא קיבל אותו במתנה. מדובר באדם שהקים יש מאין אימפריה שיצרה משרות. בארה"ב הפכו את ההערצה (המוגזמת) לכסף לעגל הזהב החדש, אך דבר אחד חיובי אנו חייבים לאמץ מהם – התרבות שם אינה תרבות של נחשלות וקנאה בבעלי ההון, אלא תרבות של הערכה למי שעמל והצליח. בארה"ב הגישה של win-win מובנת מאליה ואינה דורשת הסבר, בישראל החשש הראשון והגדול ביותר של אנשים הוא קודם כל לא לצאת פראייר. חלילה שהצד השני יצליח להרוויח יותר, אפילו אם אני מרוויח מהעסקה. כלכלה אינה משחק סכום אפס, אם צד אחד מרוויח, אין זה אומר שהצד השני מפסיד בהכרח.

חסרת הבנה בחסכונות; שלי יחימוביץ. צילומסך

תרבות הקנאה והנחשלות המושרשת הזו גורמת גם לפוליטיקאים רבים לחשוש משקיפות נדרשת וחשיפת הונם ולעיתים אף להתהדר בעוניים, שהרי אם אינך עשיר הרי שאתה "אחד מהחבר'ה". הדבר מוביל לתהיה כיצד חברי כנסת "חברתיים" כביכול, יכולים לקבל החלטות נבונות כאשר זה מגיע להחלטות כלכליות קריטיות הרבה יותר הדורשות הבנה מעמיקה.

שיח מעניין ראינו לאחרונה כאשר העיתונאי שאול אמסטרדמסקי תהה כיצד קרן ההשתלמות של יחימוביץ' נמצאת דווקא אצל תשובה. התשובה של יחימוביץ' – "לא מבינה בזה" – היממה בכנותה. יחימוביץ' מרבה להתבטא בשלל סוגיות כלכליות אבל אם הדברים הפשוטים יחסית הנזכרים כאן כתלוש משכורת מהווים בעיה, מה נגיד על נושאים אחרים, למשל סוגיית הגז – סוגיה מורכבת במיוחד?

רצוי לזכור זאת מאחר ובשעה שבמדינות סביבנו ממשיכים להתנהל במרץ חיפושים אחר תגליות חדשות, אצלנו קיפאון, ושר האנרגיה, יובל שטייניץ, נאלץ לחזר על הפתחים ולקושש חברות שיואילו בטובן להגיע לכאן. אחרי הכל, חשבנו שהן אלה שהיו אמורות לרוץ אחרינו, לא?

_______

הכותב הוא מנכ"ל "סברה מיקרוסיסטמס בע"מ"